כבר במלחמת קדש הסתבר כי הריכוזיות שהופקדה בידי המטכ"ל וראשיו בניהול מרוחק של הקרבות מהקריה בתל אביב במרחבי סיני היא לא רק בלתי אפשרית, אלא מסכנת את הכוחות הלוחמים בשטח, וכי המשכה של שיטה זו הייתה קטסטרופאלית במלחמות הבאות, כפי שתיאר מילשטיין בספרו קריסה ולקחה³. מבנה נכה ולקוי זה של פיקוד צה"ל לדורותיו, הוא שורש הרע והמקור המרכזי, אך לא vבלעדי, לאי-תפקודה הפונקציונאלי של זרוע היבשה של צה"ל בעיתות מלחמה וברגיעה. אם נשווה את דוח ולד לדוחות ועדת החקירה של מלחמת יום הכיפורים בראשות השופט אגרנט, נמצא שחשיבות הדברים, היקפם ועומקם האינטלקטואלי ברמה הצבאית, המדינית והחברתית עולים בחשיבותם על מסקנות הוועדה, שירדה אל ים של פרטים טכנו-טקטיים, לוגיסטיים ומתודולוגיים בחקירת המלחמה, אבל החטיאה את מטרתה בהתעלמותה מהכשלים המהותיים שנבעו מהקיבעון של מדינת ישראל ברמת מדיניות הביטחון, "תורת-הביטחון", ובהמשכם, בדוקטרינה צבאית שצה"ל אז, כמו היום, אימץ וקיבע בדוגמאטיות ובשמרנות חסרות שחר מאז ועד היום. יתרונו של דוח ולד על פני דוחות ועדת אגרנט, שהממונים עליו לא הגבילו אותו במחקרו בכתב מינוי, שאף לא תחם את היקף הנושאים ואת עומק יריעתם האינטלקטואלית והמחקרית⁴. ולד תאר בפעם הראשונה, ואולי האחרונה ע"י איש מהמערכת הצבאית, כיצד מאבקים על תקציבים, יוקרה ושליטה בחילות השונים בכלל, ובמטה הכללי של צה"ל בפרט, הפכו את צה"ל לצבא ביורוקרטי, מנופח, מסורבל, ובלתי מתאים למטרותיו כזרוע ההכרעה העיקרית המיועדת להבטיח את קיומה של מדינת ישראל. ולד דיבר על צבא הקבע של צה"ל במונחים של פירמידה הפוכה, שמצד אחד גורמת לפער משווע באיכות ובכמות המפקדים, בעיקר דרג הנמוך והבינוני של חילות השדה, ומצד שני עודף מלאכתי – אינפלציה של מפקדים ברמות הבכירות, זאת בנוסף לחוסר איזון משווע בהקצאת תשומות ביורוקרטיות ("שומן") ברמת המטה בעיקר, ועל חשבון התשומות הדרושות לבניין הכוח ברמת קו-הדם של צה"ל. הניפוח העצום בתשומות הביורוקרטיות איננו רק כשל מוסרי מנקר עיניים של שימוש לא ראוי בתקציב לצרכים פרטיים או קבוצתיים בצבא – אלא גורם עיקרי שהוביל את צה"ל מאז מלחמת יוה"כ, ובמיוחד מאז הסכמי אוסלו, לתובנה מוטעית מיסודה, "שתמו המלחמות הכוללות" באזורנו, וכי סבירותן כה נמוכה שדי לנו אם נתכונן קצת לכל איום כדי שנכסה את חולשותינו הצבאיות במה שאל"מ ולד הגדיר "כתפיסת הביטחון המוחלט" של ישראל. דברים אלה נפלו בצה"ל על אוזניים אטומות וכך קרה, שמי שמתכונן לכל דבר לא מתכונן לשום דבר ברמת סיכוני המלחמה העיקריים שיש להיערך אליהן, במקביל להנחה, שמי שמנסה להגן על כל מקום (בשדה הקרב) בסופו של דבר איננו מסוגל להגן על שום מקום. ולד ניתח את עקרונות האסטרטגיה במונחים של פיזור הכוח, קרי היערכות הגנתית מול יכולות האויב, והצורך לריכוז הכוח מול כוונות האויב. (אלה בהשלכה המתאימה לתחום הצבאי הצר, כמו בהכנות של המערכת לבנין הכוח לפני המלחמה).

1. ראה הראיון שערך יוסי בלום הלוי עם עמנואל ולד [קישור] בכותרת "מושחתים נמאסתם". 2. קללת הכלים השבורים, שוקן 1987, הקשר הגורדי חמד, 1992, הינשוף של מינרווה, חמד 1994. 3. שם עמוד 252 על הדיון בדבלה: הצורה הלקויה של תכנון קרב מערכתי אסטרטגי, בערב שלפני קרב ההכרעה של 8 באוקטובר 1973, נגד הכוח המצרי הפולש. הדרך שבה הועברה פקודה משובשת ובלתי מובנת של גורודיש במטוס מסיני לתל אביב, כדי "לקבל אישור הרמטכ"ל", מלמדת לא רק על תפקוד לקוי של גופי המטה הצה"ליים, אלא על חוסר אמון בין המטכ"ל לפיקודים. הצורך לקבל אישור הרמטכ"ל עיכב את מפקדות השדה של פיקוד דרום - וכל זאת, שעות ספורות לפני תחילת הקרב הפיקודי המרכזי של צה"ל במלחמה, כאשר מפקדי האוגדות מקבלים את הפקודה בקשר בלא שהספיקו להבין את מהותה ולהכין את הכוחות בהתאם לנוהל כוחות משימות טרם יציאה לקרב. 4. הגבלה שכזו לא הוטלה על ולד, כנראה מהסיבה שהממונים העריכו ששום איש צבא לא יעז להפר את ההרמוניה השוררת בלטיפונדיות של חילות היבשה של צה"ל, שאליהן מתייחסים מפקדיהן מאז ומתמיד, כאילו היו נחלות פרטיות של בעלי אינטרסים בצבא ובמערכת הביטחון. 5. עם כניסתו של גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל שונתה גישה זו כחלק מהפקת לקחי המלחמה בלבנון. במבצע עופרת יצוקה ואילך כבר הוכנסו לשימוש מרגמות ומערכות טיווח מתקדמות. 6. ראה התקדשות זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים, י.בלום הלוי מיתאם 1999 הפרק על גדוד 9. 7. מבצע עופרת יצוקה שהתנהל טוב יותר מקרבות מל"ב השנייה, לא מעיד בהכרח של יכולתה האמיתית של זרוע היבשה בקרבות מערכתיים נגד צבאות סדירים גדולים בזירה.

טרילוגיית המאמרים העוסקת ברפורמה הנדרשת במערכת הביטחון וצה"ל מוקדשת לזכרו של אלוף משנה, הד"ר עמנואל ולד, מגדולי הוגי הדעות בתחומי הביטחון הלאומי של מדינת ישראל בכל הזמנים. הד"ר ולד התבקש לאחר מלחמת לבנון הראשונה על-ידי הרמטכ"ל משה לוי, להכין דוח העוסק בבניין צה"ל ובניתוח לקחי המלחמות קודמות. ולד הכין דוח ביקורתי שהכה בהלם את צמרת צה"ל, שניסתה למנוע את הפצתו ואת השלמתו. בין היתר, נעשה ניסיון נואל ולהאשימו בריגול ובעברות ביטחוניות חמורות. שר הביטחון דאז, יצחק רבין, הורה לרמטכ"ל לקיים במטה הכללי דיון מקיף בדוח ולד, ולאחר שדיון זה לא קוים התפטר ולד מהצבא. כאשר הועלה הנושא במליאת הכנסת ובוועדת חוץ וביטחון התעוררה סערה ציבורית. ולד חיבר בין השאר, את הספרים "קללת הכלים השבורים" 1987, את "הקשר הגורדי", 1992 ואת "הינשוף של מינרוה", 1994. בספר הראשון חקר את מחדלי הפיקוד של צה"ל במלחמות השונות ובשלבי בניית הכוח הצבאי ביניהן. בשני תיעד את המיתוסים של "השמדה דמונית" והביטחון מוחלט" שמקנים "מכפילי-איכות" טכנולוגיים המדחיקים דילמות אמיתיות של הביטחון הלאומי: של מדינה ההופכת לקהילה דו-לאומית, הנתונה בתסבוכת בלתי פתורה של יחסי דת ומדינה, המתקשה לבצע רפורמה צבאית להקמת צה"ל אחר. בספר שלישי, ששמו נגזר מהינשוף של מינרווה – אלת החוכמה במיתולוגיה היוונית, מבקר ולד קשות את המנהיגות הישראלית המסתמכת על "עבר מוכח" כדי לטוות לנו "עתיד מובטח". כך מפרשים לדעת ולד, מקבלי החלטות אלה סיטואציות אסטרטגיות עכשוויות באופן "המבטיח" הגנה, יציבות ושקט לאורך זמן. זאת ועוד, אותם מקבלי החלטות פועלים מתוך שיפוט אימפולסיבי, שבויים בקיבעון פאטאלי, בגזירה קדומה או קבועה מראש, ומשיגים בכך תוצאה של הרס עצמי. ספריו של ולד הם אספקלריה חדה וממוקדת להבנת תהליכים מדיניים וצבאיים שהתרחשו בישראל ובמזה"ת לאחר מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, ועידת מדריד, הסכמי אוסלו, הנסיגה מרצועת הביטחון, האינתיפאדה השנייה. מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה. גישתו הבין-דיסציפלינארית של ולד באה לידי ביטוי בראיון שנערך עם מחבר הטרילוגיה¹ בהתמקדותו על ההיבטים המדיניים והחברתיים של ישראל החצויה, של קהילה יהודית חסרת זהות והשפעתם של אלה על הביטחון הלאומי. הדר' עמנואל ולד הלך לעולמו בלא עת בסוכות תשס"ג. יהי זכרו ברוך ומי ייתן ותהא משנתו נר לרגלנו, בביסוס ביטחונה של מדינת ישראל.

מי שסבור כי "נצחנו" במלחמת ההתשה, יצאנו בתיקו ממליוה"כ, גילה כי מאז מלחמת ששת הימים הלכה ופחתה יכולת צה"ל להכריע במלחמות ישראל. ולד תאר במפורט כיצד כשל צה"ל לחלוטין גם מלחמת לבנון הראשונה. שום כוח משלושת הכוחות המרכזיים שפעלו אז בלבנון, לא השיג את היעדים הצבאיים שהוטלו עליו, מעבר לכשל המדיני בהגדרת מטרות אותה מלחמה. אוגדת יצחק מרדכי בגזרה המערבית לא הצליחה לחבור לכוח ירון שנחת בהפתעה מלאה בשפך האוואלי, וכוח זה התבטל יומיים שלמים ללא תנועה, כאשר אוגדת מרדכי מסתבכת ללא צורך בקרב לא מתוכנן בעיר צידון, לא מצליחה לפרוץ צירי תנועה נוספים לציר החוף, והכוח האדיר הזה לא מצליח להתגבר על כוח קטן מאוד של מחבלים וסורים בכפר סיל ולחבור לכוח העוצבתי הצולח באוואלי. חרפת אי מילוי משימות זו חזרה על עצמה בגזרת האוגדה המרכזית של מנחם עינן בקרב הכושל שניהלה חטיבת שיריון שלמה בעין זחלתה, בעודה נבלמת ע"י כוח קומנדו סורי קטן. כך סוכל כליל האיגוף האסטרטגי שהיה אמור להביא אוגדה זו לכביש בירות דמשק באזור זחלה – בעל בק, וליצור יחד עם הגיס בפיקוד האלופים ינוש בן גל ואהוד ברק, אפקט של פטיש וסדן שיכתר וישמיד את הכוח הסורי בבקע. משימה מערכתית זו לא רק שלא בוצעה, אלא שהגיס הזה כשל לחלוטין בקרב סולטאן יעקב ונעצר שם מול כוח נ"ט סורי ומחבלים שהתבצר על מורדות ההר. בעוד קרב זה מתנהל, לחרפת מח"ט השיריון שפחד לחלץ את גדודו הלכוד, נותר הכביש המוביל צפונה מהקרעון לעבר בעל בק, פתוח לחלוטין. צה"ל לא ניצל עובדה זאת כדי למלא את המשימה המערכתית, לחבור לכביש בירות דמשק ,להגיע לבירת לבנון ולהנהיג יחד עם הנוצרים "סדר חדש". האלוף במילואים ינוש בן גל, שביקר בחריפות את רא"ל דן חלוץ על כישלונותיו במלחמת לבנון השנייה, שכח משום מה את כישלונותיו הוא במילוי משימותיו במלחמת לבנון הראשונה. ולד תאר כבר ב-1983 מה שעתיד היה לקרות לרמטכ"ל דן חלוץ ולאלוף פיקוד צפון אדם, לאלוף בני גנץ, "מפקד" לכאורה של זרוע היבשה דאז, כמו גם לתא"ל גל הירש, אוגדונר 91, מפקד אוגדה 162, מפקד חטיבת השיריון 7 המהוללת, כמו למח"טים של אלכסנדרוני, חטיבת הצנחנים וגדוד 9 של השיריון, שבפעם השנייה לאחר מלחמת יום הכיפורים 1973 - הושלך אל השמדתו הגמורה בנחל הסלוקי בלבנון, בדיוק כפי שנזרק אל מוצבי תעלת סואץ בצהריי הששה באוקטובר 1973 - בהתאם לתוכנית ההגנה האובדנית והכושלת של "שובך יונים" בקו "בר-לב"⁶.

מי שירצה לחקור את כשלי מלחמת לבנון השנייה ימצא בבסיס התבוסה את דוקטרינת בר-לב - אדן שהתבססה אז כמו היום, על "טוטאליות הטנק ועל הלם השיריון". מי שיקרא את כתבי ולד ימצא בהם את הדוקטרינה שנבנתה אז יחד עם "המצאה" ישראלית חסרת בסיס הקרויה "קרב בלימה" כתחליף לתורת הגנה וההתקפה שלא הוטמעה בצה"ל, ויוכל להבין מה קרה באוקטובר 1973 בקרבות התעלה, ולמצוא מקורות מתועדים לכישלון של זרוע היבשה בלבנון 2006. ולד תאר את הצורך עליו עמדו מזה דורות הוגי דעות צבאיים בדבר אחידות הפיקוד הצבאי בשלום כמו במלחמה, את עיקרון אי ההפרדה בין האחריות של המפקד בשטח לבין הסמכויות המוקנות לו. שלא יטעה הקורא בהגדרתה של "זרוע היבשה" של צה"ל. מפקד אותה זרוע, כיום הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, כפי שנוכחנו במלחמת לבנון השנייה, לא שימש כמפקד מבצעי של זרוע יבשה לוחמת, כי אם מעין "מנהל ממונה" מטעם המטכ"ל הנדרש לבצע משימות צבאיות כקבלן משנה של הפיקוד המרחבי, המשמש כגורם מטה ביורוקראטי נוסף מעל המפקדות המבצעיות של הגייס והאוגדה. מבנה ארגוני משובש ובלתי אפשרי זה הוביל למערבולת של פקודות סותרות ומבולבלות, כמו גם ליחסי מפקד ופקוד משובשים כפי שנוכחנו במחלוקת המתוקשרת של מח"ט 7 ומפקדו, אוגדונר 91, תא"ל גל הירש. ישאל הקורא: מיהו המפקד בשטח? מי אחראי לחיי החיילים הנשלחים לקרב: הרמטכ"ל, סגנו, אלוף הפיקוד, מפקד זרוע היבשה, מפקד הגייס, האוגדונר, ואולי המח"ט המקבל את הפקודות דרך מערכת צי"ד - "צבא היבשה הדיגיטאלי" באוהל הממוזג? ומהיכן צריך המג"ד להורות לכוח המשוריין לנוע לכיבוש כפרי החיזבאללה?. ומה חושבים חבריו לנשק של מפקד הטנק שנהרג בעת שספג מטען קלע מתחת לגחון ומטיל פגוט בצריח, או המ"פ של פלוגת המילואים בצנחנים שרבים מחייליה נהרגו בבית לבנוני שקרס מטיל של החיזבאללה?

רק מי שראה כיצד בכל מלחמות ישראל מפקדות קדמיות ואחוריות של צה"ל "נכבשות" מידי מפקדיהן המקוריים, המוחלפים על-ידי אינטרסנטים הנשלחים (בפקודת מי?) להחליף מפקדים מקצועיים מסיבות יוקרה או קידום, כאשר עיתונאים, חברות ויח"צנים מקדמים בח"פקים את יוקרתם של מפקדים לא ראויים בצה"ל, בעוד חיילים בקו החזית משלמים בנפגעים, אינם מקבלים אספקה, ואינם זוכים לפינוי פצועים כראוי בגלל הנחיות מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי (שגם סרב לבקשת אלוף פיקוד צפון להפציץ את מרון א-ראס בתחילת הקרבות, כשנדרש סיוע אווירי כזה לכוחות החי"ר). זהו הצבא הביורוקראטי עליו דיבר ולד המנוח וזהו הפיקוד ששלח את חיילנו ואזרחנו למלחמה בלבנון מתוך יוהרה, פזיזות וחוסר מקצועיות. הוא שלח אותם לשם מתוך הבנה שאנו "הכל יכולים", כי בידנו הכוח לגרום לכך שחיילים בשר ודם, קיר המגן האחרון שבין אובדן קיומנו לחיים – יקבלו פקודות ממפקדים בלתי מקצועיים שכל שנתיים שלוש מחליפים תפקיד וזוכים לקידום שערורייתי חסר תקדים בהשוואה לצבאות אחרים, וכנגד כל הגיון צבאי. נוצר לנו צה"ל של מפקדים בכירים המכינים עצמם לקריירה שנייה רבת הטבות בגיל 50- 45 אשר פורשים מהצבא עם פנסיה שמנה, אך בתמורה אינם מסוגלים להוביל לקרב אוגדה, חטיבה, גדוד ואפילו לא פלוגה בשדה קרב מודרני, וכך עם כל הטכנולוגיה שלרשותו, צבא זה לא מסוגל להכריע אפילו כוח גרילה קטן יחסית, כוח החסר סיוע אווירי, שאין לו, לא מסוקים, לא ארטילריה כבדה ולא טנקים; כוח מחבלים הפועל ללא קווי אספקה מסודרים, אך מסוגל להכות מדינה שלמה באש טילים קצרי טווח ולהפוך מיליון איש לפליטים בארצם. צבא שכזה שלא מסוגל להגן עלינו מכל אלה, מה יעשה מחר בבוקר לו חלילה תיפתח עלינו מתקפה כוללת? זרוע היבָּשה הייתה בתקופת מלחמת לבנון השנייה "ידו היבֵשה של צה"ל" - יד שקצרה מהושיענו אז. 5 שנים חלפו מאז והשאלה הגדולה האם צה"ל של היום מוכן לאתגרים של המזרח התיכון בתקופת המהפכות הפוקדת אותו ומזעזעת את אמות הספים של היציבות האזורית המוגבלת? שוב אין מדובר בתיאוריה אלא בקיומנו הפיזי ממש ⁷. הרפורמה הנדרשת בצה"ל היא משימה שכל אזרח חייב לתבוע מהממשלה, מהכנסת ומהצבא.

צה"ל לפי ולד, פיזר את כוחו בתשומות ובמשימות, המנוגדות לייעודה המרכזי של זרוע היבשה בהכרעת האויב ובסיכול האיומים הצבאיים, כאשר זרועות הים והאוויר משמשים ככוחות מסייעים לה במשימות ההגנה על מדינת ישראל ותושביה. בתהליך שנמשך שנים רבות גברה הביורוקרטיה הצה"לית וניוונה את עוצמתה הצבאית של זרוע היבשה. מכוח תיאורטי של כ-11 אוגדות משוריינות לאחר מלחמת לבנון, פורקו מסגרות לוחמות רבות, ומערכות נשק רבות הושלכו למגרשי הגרוטאות. כך הגיע צה"ל למצב שבו לחיל ההנדסה של צה"ל אין היום יכולת צליחת מכשולי מים כמו זו שהייתה לו לאחר מלחמת יום הכיפורים, והוא אף וויתר על צי הנחתות שאיפשר לו נחיתה והפתעה מוצלחות בשפך האוואלי במלחמת לבנון הראשונה (הגם שציוד כושל כמו גשר הגלילים, וציוד צליחה מעודפי מלה"ע השנייה אפשר את צליחת התעלה במחיר כבד). זרוע היבשה של צה"ל גם הוציאה עד מלחמת לבנון השנייה משירות את המרגמות הבינוניות והכבדות⁵, כולל מרגמות קלות שהותקנו על טנקי מרכבה. כך פטרה עצמה זרוע היבשה מהצורך להתמודד הדרכתית עם נשק מסייע תלול מסלול יחידתי צמוד, והסתפקה בארטילריה חת"מ מתנייעת בצורה כמעט בלעדית. כך ראינו במלחמת לבנון השנייה כיצד כוחות חי"ר תקועים בשטח מוכה מרגמות של החיזבאללה, בלא יכולת להשיב אש למקורות הירי של המרגמות ולמשגרי טילי הנ"ט, במענה של ירי תלול מסלול קצר טווח יחסית. כך גם הונצחה החלוקה "הפיאודלית" של חרמ"ש שאיננו כשיר תורתית לפעול כחי"ר במשימות הלחימה הקלאסיות שלו, משום שהוא "שייך" מסורתית לחיל השיריון, בעוד הדרכת חיל הרגלים נותרה כתורה חילית נפרדה. כל אלה באו על חשבון יצירת כוח מאוזן ברמת העוצבה הצה"לית, שחייבת הייתה ללמוד מלקחי מלחמות העבר וליישם אותן. כך מגלים היום שהקמת המפח"ש בהוראת משה ארנס בוצעה רק למראית עין, וזרוע היבשה שהוקמה בהמשך על יסודותיה הרעועים, הוכיחה כי קרבות לבנון 2 הראו כיצד צה"ל ממשיך עדיין לדבוק בדוקטרינת "הלם השיריון", וכי הוא ממשיך לשלוח את הטנקים לתנועה-מתאבדת ללא חי"ר מסייע, ללא ארטילריה צמודה וללא הנדסה המשולבת בתוכנית אוגדתית לפריצת צירי תנועה. לאלה התווסף גם מיתוס מטורף של "מרכבה חסינת טילים", ששלח עשרות לוחמים אל מותם. מלחמת לבנון 2006 הוכיחה ששוב הזניח צה"ל את התמרון לטובת כוח אש, ואת המיגון כתחליף לחוכמת-מלחמה ולתורות הקרב הקלאסיות של חילות השדה. יתירה מכך, הכשל החמור ביותר שמסביר את קריסת מפקדות צה"ל כולן, וללא יוצא מהכלל מוסבר היטב בכתביו של ולד. מבנהו הבלתי אפשרי של צה"ל מאז תקופת ההגנה ועד עצם היום הזה, הוא ביסוד ההתנוונות והכישלונות הרצופים שלו בהכרעת מלחמות ישראל.

מספר שבועות לאחר מלחמת לבנון השנייה התייחס הפרשן הצבאי של ידיעות אחרונות, רון בן ישי באתר ynet לביקורת שמתח המפקד הפורש של זרוע היבשה האלוף רון טל בעיתון חב"ד, שבה קשר את הכישלון במלחמה במעורבותו של צה"ל בתוכנית ההינתקות מהרצועה אשר הסיטה את הצבא מחובתו הבסיסית לעסוק בהתכוננות למלחמה, במשימות שאינן חלק ממטרות היסוד שלו בהגנת המדינה מאיומים חיצוניים. בן ישי טען: "כי סירובם ההמוני של אלפי המתיישבים ברצועת עזה לציית להחלטות הממשלה והכנסת הוא שכפה על הקברניטים המדיניים להטיל את מלאכת הפינוי על צה"ל ולהסיט אותו מאימוניו למלחמה. פינוי בסדר גודל כזה היה הרבה מעבר לכוחותיה של המשטרה הכחולה. מה גם שמבחינה משפטית, צה"ל הוא הריבון בשטחים ואחראי לנעשה בהם" סוף ציטוט. זאת ועוד, בדברים שנאמרו לעיתון חב"ד, הבהיר האלוף שההינתקות יצרה קרע עמוק בין רוב העם שהתנגד למהלך לבין המערכת הצבאית - מהלך שקרע אנשים ישרי דרך מארצם מולדתם, והוביל את האויב למסקנה שחטיפת חיילים למטרות מיקוח והמשך ירי על ישראל היא הדרך הנכונה להכריע את ישראל בהתשה בלתי פוסקת עד כיליונה. צודק האלוף רון טל, אבל רק בחלק קטן ממהות האשמה הכבדה, שהכשלים של צה"ל בלבנון נבעו מההכנות לביצוע ההינתקות. צריך לומר בכנות שתבוסת צה"ל בלבנון חשפה סדרה מצטברת של כשלים אותם ניתח באיזמל מנתחים ובצורה המדעית ביותר הד"ר עמנואל ולד בדוח שהכין לרמטכ"ל משה לוי, מחליפו של רא"ל רפאל איתן - רמטכ"ל מלחמת לבנון הראשונה. זאת ועוד, על בסיס הדוח כתב ולד 3 ספרים ² שהם לדעת רבים אבני יסוד בהבנת מהות הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, אתמול היום ומחר. ועם אלה לא יכול האלוף רון טל לנער חוצנו מאחריותו האישית למצבה הרעוע של זרוע היבשה, ולא רק משום שלא יצא חוצץ נגד הינתקות בעודה בראשיתה, ולא רק משום שהמשיך והפעיל אותה בניגוד למצפונו הלאומי כדבריו, אלא בעיקר משום שלא עשה דבר כדי לשנות את מקומה של זרוע היבשה בצה"ל, שסמכויותיה מוגבלות כיום "לצרכיי לוגיסטיקה והדרכה" בלבד, ולא ניסה להפוך אותה לזרוע בעלת אחריות מבצעית, הכוללת הפעלה של הזרוע בעתות מלחמה. ההפרדה המלאכותית הזו בין אחריות וסמכות לוגיסטית-הדרכתית למבצעית אופרטיבית, היא המצאה צה"לית כושלת והרסנית שניתן להסביר אותה ברצון לשמר את המבנה הארכאי והשמרני של המטכ"ל בכלל ושל הרמטכ"ל בפרט, מבנה שעקרונותיו נקבעו במטה הכללי של ההגנה שהפך עם הקמת המדינה למטה הכללי של צה"ל. מאז ועד היום שומרת המערכת הצבאית בקנאות על סמכויות המטה הכללי בניהול של מבצעי זרוע היבשה באמצעות שלושה פיקודים מרחביים של גבולות המדינה. בכל השינויים החלקיים שנערכו במבנה צה"ל נאכפו תמיד על-ידי הדרג המדיני של שרי הביטחון, ואלה לא הצליחו עד עצם היום הזה לאכוף על פיקוד הצבא לערוך רפורמה מעמיקה המתחייבת מהשינויים המפליגים שחלו בתורות המלחמה בעשרות השנים האחרונות, וכך התקבע ההמבנה המסורבל של צה"ל כדוגמה - כנסייתית קדושה, ונותר בעינו כמעט ללא שינוי מאז ימי מחתרת ההגנה ועד היום.