התגובה הציבורית בישראל, לרבות ממצאי סקרים שפורסמו לאחר נאום רוה"מ בקונגרס וביקורו בארה"ב, מצהיעים על כך שעמדות רוה"מ מאז נאום בר-אילן הראשון ועוד יותר לאחר ההבהרות שמסר בנאומו בקונגרס, מייצגים בקווים היסודיים רוב ברור בציבור הישראלי. גם עובדה זו היא תוצאה מדינית חשובה. תגובות האופוזיציה הראשית, היו ונשארו בלתי ממוקדות ובדרך כלל גם בלתי רלוונטיות; התסכול גובר שם על ההגיון המדיני. נראה שרוה"מ עשה צעד חשוב לשיפור עמדותיו הפוליטיות – מצד אחד שימור הקואליציה ואפילו חיזוק תמיכת הציבור בה, ומצד שני מיצוב משופר שלו ושל הליכוד בציבור, היה ויחליט על הליכה לבחירות חדשות. ראש הממשלה עדיין אינו נתפס כמנהיג לאומי בעל תמיכה ציבורית נרחבת, אבל הוא בדרך לשם אם ימשיך להתנהל כפי שעשה זאת בביקורו בארה"ב.

ההופעה בפני הקונגרס סיפקה לנתניהו הזדמנות פז להציב מספר סימני שאלה ליד "הנחות עבודה" של ידידים ויריבים, ולצידן מספר סימני קריאה הנוגעים לאירועי החודשים האחרונים במזרח התיכון. בשני התחומים הוא פעל יפה והשיג כמעט כל מה שניתן היה להשיג בביקור.

סימני שאלה

1. ישראל לא תהין לעמוד על האינטרסים החיוניים שלה. 2. ישראל תעשה ויתורים מהותיים תחת לחץ האיום לפנות לאו"מ בספטמבר 3. הנשיא אובמה יקשיח עמדות בהשפעת הביקור. אי היציבות במזרח התיכון היא "שעת כושר" להתקדם במהירות במסלול הישראלי פלשתיני; התקדמות שתסחוף את ישראל לשגיאות אסטרטגיות. 4. הסכם הפיוס בין אש"פ לחמאס, אינו משנה את המציאות הבסיסית, וצריך להתקדם מהר. 5. תוכנית בר-אילן של נתניהו היא "נון-סטרטר" להמשך המו"מ בין ישראל לפלשתינים. 6. המחלוקת הציבורית בישראל – האמיתית והמדומה – היא מנוף לחץ אפקטיבי בידי הפלשתינים, אירופה וארה"ב, שצריך לנצלו עד תום.

סימני קריאה

1. ישראל תהין גם תהין. 2. איום ספטמבר הוא "חרב פיפיות". 3. הנשיא יטיב להבין את מגבלות ה"פתרון הכפוי" או החד-צדדי, ויבחר בגישה היחידה שיש לה סיכוי אמיתי – הסכם במו"מ ישיר. אי היציבות מחייבת זהירות, שיקול דעת והתקדמות על יסודות מוצקים. בסדרי הגודל של זמן שדרוש למו"מ רצוף ורציני, אין שום בהילות אמיתית. 4. ההסכם הוא שינוי מהותי, ומקשה ביותר על התהליך, אם לא 5. מטרפד אותו מכל וכל. 5. מבחינת ישראל, תוכנית בר-אילן היא התוכנית היחידה בעיר, בכל הנוגע לסוגיות היסוד. על הפרטים, שלבי המימוש וקוי המתאר הסופיים, צריך לנהל מו"מ. 7. קיימת בישראל הסכמה ציבורית רחבה ותמיכה ציבורית רחבה בעמדות שמציג ראש הממשלה בנושאי הליבה; חובת ההוכחה לרצינות הכוונות של הפלשתינים להגיע להסכם במו"מ חלה עליהם. נאום ראש הממשלה היה מכובד, זכה לאהדה רבה בקונגרס והבליט את הקשר המיוחד הקיים בין ישראל לארה"ב. ראש הממשלה כנואם היה במיטבו, וסיפק את הסחורה גם כמנהיג ישראלי שיש לו מחויבות לעמו ולבוחריו לא פחות משיש לו לידידים, ויהיו אלה קרובים כאשר יהיו. הנאום שימש כבלם לריצת האמוק של ישראלים ולא ישראלים לעבר הבלתי-ידוע והבלתי שקול, והניח יסודות מעודכנים להמשך התהליך, ובהם: הסכסוך לא התחיל ב-67'. העמדות הערביות והציפיות הערביות, אינם "המשחק היחיד בעיר". גם גרעין באירן הוא איום בסיסי המחייב טיפול רציני ומזורז. שיקולי הביטחון של ישראל הם באחריות ישראל, בלבד. דמוגרפיה היא רק אחד המרכיבים המרכזיים של ה"חשבון הישראלי", ובהחלט לא היחיד. אופי המו"מ ומהותם של הנושאים והנותנים ישפיעו על התוצאות. מי שאינו מכיר בזכויותיה של ישראל, אינו פרטנר להסדר. יש לרוה"מ מרחב תימרון, אבל הוא אינו בלתי מוגבל, ואינו יכול לעמוד בסתירה מוחלטת לעמדות בוחריו – זהו פרושה של דמוקרטיה, ומי כארה"ב חייב להבין זאת.

ספטמבר "מהלך אימים" על חלק מהישראלים. דומני שרובם שייכים לאותם זרמים בישראל שציפו שאובמה "ילמד את הימין לקח", ומשלא עשה כן, הם מחפשים עתה את "המפלצת" החלופית שתבוא במקומו. אין כמעט ספק שאם ילכו הפלשתינים לאו"מ עם הרעיון של הכרה דקלרטיבית חד-צדדית של העצרת במדינה פלשתינית בגבולות 67', הם ישיגו, מסיבות מובנות, תמיכה רחבה בכך. אין גם ספק, שכאשר "העמדה" המוסרית של תמיכה בינלאומית תלויה ועומדת לזכותם, יקל עליהם לנסות לממש בתחבולות שונות את ההצהרה הדקלרטיבית במהותה. ישראל אינה צריכה להתרגש מכך יתר על המידה משלוש סיבות עקריות: ראשית, עמדות לרשות ישראל דרכים אפקטיביות אחדות בכדי לשבש ניצול חד-צדדי בפועל של מהלך כזה. למשל: הכרזה על ירדן כמדינה הפלשתינית ועל תושביו הערביים של איו"ש כאוטונומיה ביחסות ישראלית (פיקדון זמני) עד להסכם עם ירדן שיחזיר אותם לחסותה (כפי שהיה ערב מלחמת ששת הימים). שנית, מהלך חד-צדדי פלשתיני, יפתור את ישראל מכל מחויבויותיה לרשות מאז הסכמי אוסלו, ומשום שהוא מהווה הפרה בוטה של ההסכם, יאפשר לישראל להתנער ממנו מכל וכל. מכן שחופש הפעולה של ישראל לבצע מהלכים חד-צדדיים משלה, שיעלו בקנה אחד עם צרכיה הביטחוניים והאחרים הנזכרים לעיל, רק יעשה קל יותר וסביר יותר. אין פרוש הדבר שישראל חייבת לספח את כל השטחים כתגובת נגד אפשרית יחידה, אבל היא יכולה לספח אותם שטחים שממילא התכוונה להשאיר בידיה. שלישית, קיבוע עיקרון ההדדיות ביחסים שבין ישראל לעולם הערבי, לאמור - זכויות שוות לכולם, חופש פעולה – לכולם, "משחק חדש" הוא דו-סיטרי.

סיכום

התחלה ברגל ימין, מזמינה המשך דומה – קדימה לעבודה מתוך ליכוד השורות!

השינוי שנוצר במהלך הביקור, הן באוירה והן בתובנות של גורמים שונים, מאפשר ומצדיק המשך פעילות במטרה לשנות את הפרדיגמה הקיימת לגבי משמעות ומהות פתרון שתי המדינות. שינוי כזה צריך לכלול את הנקודות הבאות:

• חזרה לעמדות הציוניות הבסיסיות של הדור הראשון בישראל, שגרסו (בצדק) שישראל אינה מכירה באחריותה ליצירת הבעיה הפלשתינית. זו נוצרה ב-1948, בגלל הכרת המלחמה הערבית נגד ישראל ותקיפתה ע"י חמש מדינות בסיוע כנופיות פורעים מקומיות. לכן, פתרון הבעיה אינו באחריות ישראלית, אבל ישראל תהיה מוכנה להשתתף בו.

• ישראל תזדקק לחלק משטחי איו"ש בכדי לעצב את סידורי הביטחון שלה, להבטיח את השארותם של גושי ההתישבות בריבונותה, להבטיח גישה למקומות הקדושים ליהדות וחשובים להיסטוריה של עם ישראל במספר אזורים כגון חברון. עם זאת ישראל מצהירה על נכונותה לוותר על 80% משטחי איו"ש (כ-5000קמ"ר) לטובת הקמתה של מדינה פלשתינית על-פי הכללים שהתווה רוה"מ, בתנאי שגם ירדן תקצה לכך שטח דומה, שגבול לפחות בחלקו בשטח האחמור של איו"ש. באופן זה תושגנה מספר מטרות: המדינה הפלשתינית שתקום, תהיה קשורה בהסכמים לשתי שכנותיה העקריות, שעיקרם שת"פ ומניעת איום. גודלה יהיה סביר בהרבה מהמוצע בתוכנית הקיימת ולכן תהיה יציבה יותר וברת כושר גידול והתפתחות ריאליים. נכונו ערבית לתרום לפתרון תרומה ריאלית ("חומרה") ולא רק "ניירת", תהווה עדות ועידוד לישראל ביחס לכיוון האמיתי בו נע העולם הערבי בשאלת הסכסוך.

מחוות נוספות באותה רוח יהיו:

• מצרים – תקצה שטח של כ-500 קמ"ר בצפון סיני, שיסופח לרצועת עזה, (הגדלת פוטנציאל השיקום של רצועת עזה). התנאי לכך יהיה הסתלקות החמאס מעמדותיו האנטי-ישראליות, ושליטה מלאה ומוחלטת של המדינה הפלשתינית על הרצועה.

• ישראל תפתח לפני ירדן והמדינה הפלשתינית נתיב יבשתי שיחבר אותן לרצועה. המעבר ינוהל ע"י שתי המדינות, אולם ישאר בריבונות ישראל.

• המדינות הערביות העשירות יקצו את מרבית הכספים הדרושים לבניית התשתיות הבסיסיות במדינה הפלשתינית, ובכלל זה ישובם של הפליטים.

• ישראל תודיע על נכונותה לוותר על המענק הביטחוני השנתי שהיא מקבלת מארה"ב בסך 3 ביליון דולר, בהדרגה, במשך 20 שנה, ותמליץ בפני ארה"ב לתרום כספים אלה או למצער חלק מרכזי בהם לטובת המדינה הפלשתינית, בכפוף לתרומה הערבית. תנאי לאמור לעיל היה צמצום מקביל בסיוע האמריקני למצרים והפיכת חלק מסיוע זה (לפי סיכום מצרי-אמריקני) לסיוע כלכלי לפתוח מצרים.

• פרטי הסדרים אלה יעובדו במו"מ בין כל הצדדים הנוגעים, אבל יש בהם כדי לשנות את דפוסי ההתנהלות והחשיבה של כולם בנוגע לסכסוך. בקונטקסט זה, תהיה ישראל פתוחה למחוות נוספות, אשר לא תסתורנה את יסודות ההסדר ותידונה לגופן כחלק מן ההסכמים הפרטניים.

בנאום חסרה התיחסות למספר נקודות יסודיות, ואילו נכללו בו, היה הופך למלאכת מחשבת מדינית. הנקודות העקריות לאו-דווקא לפי סדר חשיבותן:

• שחרור שליט – תנאי לחידוש המו"מ.

• ישראל אינה מקבלת את הפרשנות הערבית ל-242 לאמור: "שטחים תמורת שלום". המשך העמידה הערבית על דרישה מוקדמת לקבלת "גבולות 67" כבסיס וכתנאי למו"מ, יחזיר את ישראל לדיון בנושא תוכניות החלוקה בא"י מאז הצהרת בלפור 1917. הגיע הזמן לשחרר את פולארד, כמחווה הומנית.

• אירועי "הנכבה" אינם פרומו ואינם תקדים. נסינות חוזרים לפלוש לישראל – ע"י חמושים או ע"י בלתי-חמושים, יתקלו בתגובה קשה; ישראל לא תתיר פרשנות זו של "הפגנות ככר תחריר". קיימת הבדלתהומי בין הפגנות נגד המשטר בתוך המדינה כמחאה על התנהלותו כלפי הציבור, לבין ניסיון להכניע יריבים מדינייים ולכפות עליהם בכוח הנשק או בכוח ההמונים פתרונות שמשמעותם המעשית היא הכחדה.

• הויכוח עם הערבים אינו בין ישראל לפשלשתינאים אלא בין ישראל לעולם הערבי. הסדר ישראלי-פלשתיני חייב לכלול סיום מלא של הסכסוך לא רק עם הפלשתינים אלא עם כל העולם הערבי (למעט סוריה). עניין סוריה יידון בנפרד.

• ישראל הפסיקה למעשה את הבניה באיו"ש, כמחווה וכתרומה לחידוש המו"מ לפי בקשת הנשיא אובמה. היא צמצמה מאוד את הבניה בירושלים המזרחית מאותה סיבה עצמה. הפסקה זו היא זמנית. אם לא יחודש המו"מ עד ספטמבר, תחודש הבניה בירושלים במלואה ובתנופה חדשה ובשטחים שבשליטת ישראל, לפי שיקול בלעדי של ישראל. מהלכים חד-צדדיים של הפלשתינים, יביאו למהלכים דומים מצד ישראל. ישראל לא תאפשר שינוי חד-צדדי של המציאות בשטח.