לא מזמן, סיירתי במנהרות הכותל סיור המומלץ לכולם. האבנים הקרות והגדולות שראו הכול. שראו אימפריות, עמים, מלחמות. אבנים שראו יהודים עולים לרגל לשמחת החג, שראו יהודים בוכים בחורבן הבית. שהמתינו עד לשובם בחזרה. האבנים האלו מביאות את האדם המסייר לקצת צניעות שנעלמה מימינו. צניעות שמקורה בכך שאנו, בסופו של יום, רק כצל חולף בעולם הזה.
"יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם" אמר פעם הרב קוק, בהסבירו לאנשי הממשל הבריטי שלא הבינו מדוע אנו כל כך קשורים לאבני הכותל. אנחנו משתמשים במילה הזאת - "אנשים", כמעט בלי הפסקה. זו המילה המסכמת שלנו לתאר את ההתנהגות המרגיזה שאופפת אותנו. הרבה אין מה לעשות כנגד, וגם "לקחת ללב", לא ממש מומלץ, אז מסכמים ב-"יש אנשים.. אני אומר לך" וזהו. את כל השאר אנחנו מבינים לבד.
אז יש אנשים שאני לא אוהב, יש אנשים שאני לא מעריך, ויש אנשים שאני מאוכזב מהם. ויש גם כאלו שחשים כך כלפיי אני מניח. אבל יש רק מעטים ש"זוכים" למעלה הכי גבוהה - כשאני נזכר בהם הם מעוררים בי תחושות לא נעימות בקיבה, וכשאני רואה אותם, סתם ככה מולי ברחוב, אני מעדיף לעבור לצד השני ברחוב. אותם "אנשים" באו לצערי, לא מעט ממקום אח ד- צה"ל. הצבא הזה שאמור להיות צבא איכותי ומצטיין הופך לעיתים למקום שעושה טוב לאנשים קטנים להפגין כוח וחשיבות עצמית. מקום שקל בו לפגוע.
היה את הקצין ההוא בדרגת סגן. שהוא לא היה אדם בעל ייחוד כלשהו או עבר קרבי מפואר, אלא סתם ילד שהפך לקצין שלישות ושרצה להרגיש שהוא לוחם מהולל, ועשה את זה בהתעללות בחיילים הכפופים לו. יש שאמרו שזה נעשה מתוך שנאה עמוקה לאנשים ממוצא מזרחי, ויש שאמרו שרק אנשים חולניים עושים את זה, ככה בלי סיבה. אין לי מושג מה גרם לאותו קצין להיות רע כלפי אנשים, לרדת לחייהם, להקשות עליהם, ללעוג להם ולהתנשא מעליהם מתוך תחושת "אני ואפסי ואין עוד בלתי". או שאולי זה היה תוצאה של חוסר ביטחון שהופגן בפגיעה באחרים. "תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי מפקדים הראויים לכך (בן-גוריון)". הצבא שלנו מחלק דרגות בצורה קלה מידי.
אני יודע שמשחקי הכוח שלו עברו פעם אחת יותר מידי את הגבול. זה לא נחקר אף פעם, וזה גם לא נקשר בצורה כלשהי ללכתו שלך אותו חייל מסכן. אולי הקצין האכזר לא יודע או לא רוצה לדעת, אבל זה קרה הרבה בגללו. הוא לא הבין שיש אנשים שלחץ נוסף על מה שיש להם כבר בחיים, יכול לגרום להם לקבל החלטות שגויות שאין מהן דרך חזור. איני יודע היכן הוא אותו קצין ואיך הוא היום. אני גם שמח שאני לא נתקל בו סתם ברחוב. אני רוצה לקוות שהוא השתנה כי אם לא - חבל.
או הנגד שהתעקש לקרוא לעצמו קצין (הוא אהב להרגיש מה שהוא לא). האבסורד הוא, שלא משנה כמה רוע יצא מפיו הוא דאג לעטוף את זה במילים יפות של "מתוק שלי" "חמוד שלי" "נשמה שלי". מאחורי גבו היו החיילים קוראים לו הנחש. לחיילים מפוחדים בלי גב, אין שום דבר אחר חוץ מלהצמיד כינויים למפקדים רשעים. אני מביא את האנשים האלו כדוגמה לכך שבמרוץ למיליון כנראה ששכחנו- כולנו - איך זה להיות בני אדם. אני בטוח שיש כאלו שחושבים מחשבות דומות, אם פחות ואם יותר, את אותם דברים עליי. אני מניח שגם אני נמצא אצל חלק ממכריי בהגדרה של "יש אנשים". אני מקווה שאצליח יום אחד להיות מוגדר בפיהם כבן אדם.
יצחק זיקו גרציאני ז"ל, המנצח האגדי של תזמורת צה"ל אמר פעם "יש המון אנשים בעולם אבל יש רק מעט מאוד בני אדם". המלחמה גדולה של דורנו היא להיות בני אדם. מעטים מצליחים בה, השאלה אם לפחות ניסינו.