בצה"ל פועלת המכללה לביטחון לאומי המכשירה מפקדים ואזרחים לנושאי תיאורטיים של הביטחון הלאומי. אין לצה"ל מסגרת צבאית אקדמית דוגמת צבאות אחרים בהם ניתן ללמוד, להכשיר ולאמן את תורת המלחמה, האסטרטגיה, הטקטיקה הגבוהה (אופרטיבה – תורת המערכה) טקטיקה, טכנו-טקטיקה, טכנולוגיה צבאית, ניהול משאבי אנוש צבאיים, לוגיסטיקה, רפואה צבאית, ושילוב כוחות ברמת המערכה הכוללת. חסרונו של בית ספר גבוה ומעשי לתורת המערכה בצה"ל משפיע לרעה על ההיבטים האינטלקטואליים הנדרשים מהפיקוד בכל רמותיו לעבודת מטה כמו בניהול המבצעים. בבית ספר שכזה לא רק מפתחים תורת לחימה – תורה זו צריכה לעבור אימות נכונות ובחינה ראשונית, הטמעה רב חילית משולבת, הפקת לקחים, גיבוש, ולאחריו הטמעה בכל יחידות הכוח היבשתי הלוחם. מה שיש לצה"ל היום בתחום "המכללה לפיקוד ומטה" "והמכללה לביטחון לאומי", אלה סמינריונים תיאורטיים המנותקים מהמציאות כפי שהתגלתה בכל מערכות ישראל. ומה עושה צה"ל בצאלים אם לא אימון טכנו-טאקטי בסיסי של חילות יבשתיים, כל חיל בנפרד, כאשר הפעם הראשונה שבה כוחות חייליים שונים נאלצים לפעול במשולב הוא בזמן מלחמה וללא כישורים מינימאליים של אינטגרציה טכנו-טאקטית הנדרשת הן מהטנקיסטים והן מחיל הרגלים, הארטילריה ההנדסה יחידות האיסוף המודיעיני והרפואה. כך ראה עם ישראל כיצד כל כוח יבשתי של צה"ל נלחם באותו שדה קרב בנפרד תוך השגת תוצאות קשות, לא רק במה שקרה במלחמת יוה"כ בקרבות הבלימה, ולא רק במלחמת לבנון הראשונה, אלא שוב בקרב הסלוקי וראנדוריה, כאשר חטיבת המרכבות 401, גדוד 9 וחטיבת הנח"ל, שהמפקדות שלהן פעלו ממש מאותו בית בכפר, הפעילו את כוחותיהן בנפרד, ולחמו כל אחת לעצמה עם תוצאה של עשרה טנקים מושמדים הרוגים רבים וכישלון טקטי מול כמה עשרות משגרי טילי נ"ט. כולם זוכרים את הארטילריה הצה"לית יורה ויורה למטרות נעלמות בעומק השטח, בדומה למה שראינו ברצועת עזה לאחר ההינתקות, ובהנחייתו הישירה של דן חלוץ הרמטכ"ל דאז. האם מישהו במדינה ביקר את יעילות הירי הזה? כולנו יכולים ללמוד שהן ברצועה והן בלבנון היו לכמות האש הכבדה ללא תמרון נילווה, השפעות אפסיות על שדה הקרב, ועמן הנפגעים מקרב האוכלוסיה האזרחית שמשו את האויב במלחמה תעמולתית נגד מדינת ישראל. בואו ונבחן שימוש חלופי בארטילריה כאשר זו הייתה מלווה את כוחות החי"ר, נניח בהיקף של שתי סוללות צמודות לחי"ר ויתרת האגד לרשות מטרות לחימה נוספות בגזרת האוגדה. בעת שהחי"ר תוקף רחוב, ניתן להפעיל את התותחים המתנייעים בצמוד לכוח המטהר, תוך הפעלת אש מהרסת (פגז נפיץ 155 מ"מ) על בתים בכינון ישיר. מה שהיה נכון בסטלינגרד ובברלין יכול היה להיות נכון אף במרון א ראס ובינת ג'בייל. לו הייתה לצה"ל מחלקת היסטוריה ראויה לשמה, במקום גוף משכתב היסטוריה לצרכיי מנהיגים פוליטיים¹³ הייתה מחלקה זו מספקת למז"י ופיקוד צפון סרטים של קרבות ממלחמת העולם השנייה בסטלינגרד, ברסלאו, נורמנדי, וברלין כדי ללמוד לקחים ולהסתמך על ניסיון שבו כוחות חי"ר טהרו רחובות שלמים, כאשר ארטילריה צמודה מסייעת להם לפרוץ בתים חוסמים, בעוד להביורים שורפים מגננות חי"ר במרתפים ובקומות התחתונות של המבנים המבוצרים אליהם הגישה קשה ומסוכנת. מדוע צה"ל לא מרכז ארטילריה בנקודות הכרעה של אוגדות? מי בציבור צריך את ההצגה התקשורתית בערוצי הטלוויזיה של סוללות תותחים היורות בלא הפסקה לצרכיי מורל ציבורי!? אש חייבת להיות למטרות השמדה ולא לשטחים פתוחים לצרכיי "הרתעה". מודיעין שטח מתצפיות ומאמצעים אחרים צריך לתת תמונת אויב בזמן אמיתי, וכדאי ללמוד, אם כבר רוצים לעסוק בשדה הקרב הממוחשב, מהצבא האמריקני כיצד מעבירים תמונות טאקטיות לחיל הבודד שלא לדבר על המג"ד והמח"ט. מפקדי כוחות ברמות קו הדם צריכים להפנים את העובדה שאסור להם להיות משועבדים לצגי הפלסמה בחפ"ק המרוחק קילומטרים מקו המגע עם האויב. לשם כך יש קמ"נים וקמב"צים שאמורים לנתח מרחוק את תמונת הקרב האוגדתית ולהעביר אותה לגדוד ולחטיבה. את המידע לרמות הפיקוד בשדה הקרב די להעביר במחשב כף יד, שגם הוא אסור לו לשמש מטרה לכשעצמה אלא אמצעי מסייע בלבד. לו היה קיים במז"י סדר עדיפויות ראוי, קודם לשימוש במערכות השליטה והבקרה (שו"ב) היבשתיות, כפי שתורגלו "בהצלחה-מדהימה" בהינתקות האומללה, היה הצבא מאמן את כוחותיו ברמת עוצבה משולבת, ורק אחר כך מסתייע בתמונת קרב של מערכות השו"ב והמודיעין החזותי.

בראש צה"ל עומד מאז קום המדינה, ראש מטה כללי שהסמכויות שבידיו הן בעוצמה חסרת תקדים בהשוואה לצבאות אחרים, והוא זה, שבאמצעות מפקדות מנופחות מהבור שבקריה, מפקד להלכה על זרוע היבשה. כך, בעוד שלחיל האוויר ולחיל הים מפקדי זרועות בעלי אחריות-כוללת להגדרת תורת הלחימה, להכשרת הכוח ולהצטיידות שלו ברגיעה ולהפעלתו המבצעית במלחמה – לזרוע היבשה אין מפקד ישיר המפעיל אותה במבצעים ובמלחמה, ועדר המפקדות הנכפה מהקריה על האוגדות הלוחמות בשדה הקרב, (ובכל מלחמות ישראל ללא הבדל) הוביל את צה"ל בקיץ 2006 לכישלון הנורא בדרום לבנון. חמור לא פחות, הוא הקיבעון האינטלקטואלי והניוון המבצעי של זרוע היבשה הן בשל הפרדה בין האחריות הפיקודית לזרוע זו בזמן מלחמה, לזו שבהכנת הכוח הכשרתו וציודו למלחמה. חיל השריון וחיל הרגלים כמו שאר המפקדות החיליות של זרוע היבשה, הנציחו את החלוקה הנפרדת של תורת הקרב הצה"לית הפרטית במקום להכפיפן למפקדה עליונה⁹ של זרוע היבשה, שעיסוקה יהיה גיבוש תורת הקרב המערכתית ותורות הלחימה המשולבות של כל הרכבי הכוחות החייליים הנפרדים בזרוע. התוצאה היא שכל מפקדה חילית מגדירה את התו"ל שלה ומחלקה נפרדת של "תפיסות ותורות לחימה" בחטיבת היבשה במז"י מקבלת מהן את התו"ל כמוצר מוגמר אותו יש לשלב בתורת הקרב המערכתית של עוצבות הקרב, האוגדות והגייסות. דומה שהמערכת העדיפה לשמר את המבנה הקיים של מפקדות חייליות ראשיות שבראשן עומד מפקד בדרגת תת-אלוף במקום להתמודד עם מבנה אפקטיבי המרכז את תורת הקרב, הדוקטרינות הצבאיות ותורות הלחימה במסגרת אינטלקטואלית אחידה ושלמה של זרוע היבשה. אבל חסרון זה מחלחל לא רק אל תהליכי הפיתוח של תורת הלחימה המשולבת, אלא גם ובעיקר להכשרת הכוח על-פי ההרכב המשולב הנדרש לצורך השגת ההכרעה הצבאית הניצחון בקרב. למרות שמפקדת זרוע היבשה אמורה וחייבת הייתה ליצור כישורים של כוח יבשתי אחיד, שבו יחידות גנריות (גדוד, חטיבה) של החיילות השונים מתאמנות יחד, בתורת לחימה יבשתית משולבת כפי שמחייב הקרב המערכתי, צה"ל לא הפנים עדיין את הצורך בפעילות במסגרת של מה שהוגדר בזמנו (ונדחה) כאוגדה הקבועה, מסגרת שבה קיים יתרון רב בצורה של היכרות ומחויבות אישית של הכוחות הלוחמים, בינם לבין עצמם במסגרת זו, תוך יצירת סינרגיה ושיתוף פעולה מיטבי בזמן מלחמה. תוצאת החלטה זו שנעשתה מטעמים שגויים של שימור מרכזי כוח ביורוקראטיים בצבא הובילה בין היתר לכך, שמפקדת האוגדה היא מסגרת חסרת הרכב קבוע של חטיבות וגדודים, והשיבוץ של הכוחות נעשה אד הוק לפני מבצע או במהלך תקופת חירום. אמת, גמישות בהקצאת כוחות למשימות בגזרות לחימה, כגון בתגבור של מסגרות במקרה היפגעות או לצרכיי צבירת כוח למתקפה או מגננה היא חשובה כשלעצמה, אבל הפעלת אוגדה בעלת מבנה אחיד עדיפה בראייה הכוללת על שיקולים אחרים במונחים של עלות מול תועלת, כשירות הכוח, אחידות הפיקוד, והכרעה צבאית. חמור מכך שהמטכ"ל של צה"ל במבנה הקיים, במקום לעסוק בהיבטים האסטרטגיים של המלחמה, עוסק בשליטה מרחוק על שדה הקרב דרך אגף המבצעים של המטכ"ל אל ראשי הפיקודים המרחביים ומהם אל מפקדי הגייסות והאוגדות הלוחמות. בהיעדר מפקד עליון לזרוע היבשה כמרכיב העיקרי בעוצמתו הכוללת של צה"ל, הופכת ההפרדה השרירותית הזו של הסמכות והאחריות לנקודת תורפה בכוחו ובעוצמתו של צה"ל. כך הפך המטה הכללי לגוף בעל שני ראשים: ראש אחד האחראי לתכנון האסטרטגיה ולמימוש מדיניות של הביטחון הלאומי במונחים צבאיים, וראש שני האחראי להפעלת הכוחות בשדה הקרב בלא יכולת להיות חלק משדה הקרב הזה, חרף הטכנולוגיה המאפשרת לכאורה שליטה על שדה הקרב. הסוגיה של מבנה צה"ל וסמכויות הרמטכ"ל שאין להן אח ורע בצבאות אחרים בעולם, כמעט שלא נדונה בשום פורום של ועדת חו"ב של הכנסת, לא במועצה לביטחון לאומי ודומה שאין מנהיג בישראל שיהיה מוכן להסתכן ולהיכנס אל שדה המוקשים הזה כדי לשנות את המצב. הקיבעון השורר במבנה הקיים של צה"ל כמו באיכות של ניהול הקרב היבשתי צריך להדאיג כל אזרח במדינת ישראל. זו איננה פריבילגיה של אלופים ורמטכ"לים, זו שאלה של חיים או מוות, ניצחון או הכרעה שמחירם יהיה שונה אם נמשיך לשמר את המבנה השמרני של פיקוד צה"ל והכנת הכוחות למלחמה. שמירת הכוח וחיי לוחמיו חייבת להיות עדיפה על שיקולי יוקרה של הרמטכ"ל או של מבנה ארגוני לא יעיל המשמר את מעמדם של בכירים במערכת. שינוי המבנה של האוגדה להרכב כוחות קבוע עשוי להיות ההבדל בין ניצחון בקרב לכישלון, ובין הכרעה במחיר נמוך בחיי אדם לתג מחיר קטלני. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה שצה"ל לא למד ולא הפנים את לקחי מלחמת יוה"כ ואף לא למד מכישלונות מלחמת לבנון הראשונה.

מי שראה כיצד לחמו הארמיות של ז'וקוב וקונייב בקרב על ברלין בראשית 1945 היה עשוי ללמוד מההיסטוריה, על מה ששוב קרה וממשיך לקרות לצה"ל במגננות הנ"ט של החיזבאללה בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה. הפתרון עליו מתבססים בהגנת השריון דרך המערכות של "מעיל רוח" איננו, ולא עשוי להיות תחליף לתורת לחימה נכונה של הכוח המשוריין בחי"ר המצויד בטילי נ"ט מתקדמים. הוורמאכט הגרמני בניסיונו לבלות את הצבא הסובייטי, הפך ערים שלמות (דוגמת ברסלאו במזרח גרמניה) למגננות נ"ט בהן צוידו אזרחים וחיילים בגירסה הראשונה של משגר הנ"ט ארפיג'י – הפאנצרפאוסט. הטיל קצר הטווח והזול הזה 70 מטר) עשה שמות בטנק המערכה הסובייטי המשובח ורב העוצמה דאז ה- T34. הטאקטיקה הסובייטית הנגדית שפיתחו קונייב וז'וקוב הייתה הפעלה אגרסיבית של חיל הרגלים, הארטילריה והחרמ"ש הרוסי נגד חיל הרגלים הגרמני ומגננות הנ"ט שלו. הלקח שנלמד בכל צבאות העולם – חוץ מצה"ל – שטנק איננו יכול לפעול לבדו בשדה הקרב; הטנק חייב להיות מלווה בחרמ"ש או בחיל רגלים שיטהר את השטחים הבנויים, יפרוץ למתחמים מבוצרים וישמיד את מגננות הנ"ט כדי לאפשר לשריון לפרוץ לשטחים הפתוחים ולהכריע את הזירה הטקטית. לצה"ל יש ניסיון שנרכש בדם רב במלחמת יוה"כ אבל הוא נותר בארכיונים ולא מיושם בתורת המערכה הישראלית¹⁰. אבל בין החרמ"ש של צה"ל לחרמ"ש הרוסי ושל צבאות אחרים, יש הבדל משמעותי: החרמ"ש בצבאות אחרים יודע להילחם כחיל רגלים; הוא הוכשר לפרוץ ליעדים מבוצרים, להילחם בתעלות, ובשטחים בנויים, לטהר אותם ולהפעיל במשותף עם חיל התותחנים אש ארטילרית בכינון ישיר ועקיף על שטחים בנויים, כפי שראינו בלחימה הסובייטית ברחובות ברלין. צה"ל לעומת כל היתר, השתמש מאז ומתמיד בחרמ"ש לצורך שמירת חניוני לילה, ליווי דרגי אספקה, וירי מרוחק על עמדות האויב ממקלעי הנגמ"שים. הסיבה: יש מסורת במפקדות ההדרכתיות של גיסות השריון/מפח"ש/מז"י/מקצח"ר, שהחרמ"ש "שייך" לגילדה של חיל השריון, ואילו הצנחנים וחיל הרגלים - למפקדת קצח"ר או למקבילה שלהן במז"י. לכן חילות אלה מתוקצבים בנפרד, מתאמנים בתו"ל שונה ומגיעים למלחמה כאשר הם אינם יודעים להילחם בקרב משולב. לקחים וניסיון יקרים מפז שנרכשו בדם ויזע בחילות הללו אינם מוטמעים כידע אינטגרטיבי, ואל החרמ"ש ממשיכים להישלח במילואים ג'ובניקים "עודפים" מיחידות השירותים בצה"ל. ועוד אבסורד שאיש לא מבין את מקורותיו: גולני וגבעתי מצוידות בנגמ"שים משוריינים מסוג "אכזרית" וכלים מתקדמים נוספים שנרכשו לאחרונה בהן עתק, שהיו במקור אמורים ללוות את הטנקים במיתווה של הסתערות בתו"ל של "הלם השיריון"¹¹, אבל החי"ר הזה פוגש את הטנקים רק המלחמה או בפעילות מבצעית, וכל כוח מתפקד בנפרד. הרביזיה לו הייתה נעשית בזרוע היבשה, הייתה הופכת את האוגדה לכוח הפועל במסגרת אחת בחיי היום יום, בפריסה שהייתה מאפשרת הן ביצוע של אימונים משותפים, והן יציאה לקרב מנקודות הערכות סמוכות ככל הניתן לחזית המרחבית.

בלבנון הדריכו האירנים את חיזבאללה לתקוף את שיריון המרכבה בטילי נ"ט בעל ראשי נפץ כפולים (טנדם) או לרסק אותם במטעני גחון בני מאות ק"ג. היה מדהים לראות את מתכנני טנק המרכבה משתאים לבחון את שברי המרכבות בלבנון וברצועה, כאילו נבנה על ידם טנק חסין מפגיעה, וכעובי השיריון כן גודל הביזיון. צה"ל לא רק שהתעלם מלקחי מגננות הסאגרים ב-1973 וב-1982, אלא שהלקח העיקרי של מלחמת וויטנאם, אותו למדו האמריקנים אדירי העוצמה על בשרם, היה ההוכחה המכרעת שהטכנולוגיה איננה חזות הכל וכי היא איננה יכולה להוות תחליף לתורת המערכה, לתמרון, ולתחבולות המלחמה. כך, בתורת לחימה נכונה ובמינימום טכנולוגיה, הביס הו צ'י מין את הצרפתים בדיין ביין פו, הגנרל גיאפ את וסטמורלנד בסייגון¹², והאפגאנים ובין לאדן את הרוסים באפגניסטן, ולאחרונה גם את האמריקנים ונאט"ו בעירק ובאפגניסטן. אם נבחן את מערכת הביטחון בכל שנות קיומה נגלה, ולא בהפתעה, שהרוב מכריע של פרסי ישראל לביטחון ניתנו לפיתוחים טכנולוגיים ומיעוטם המזהיר להישגים בתחום תורת המערכה, הפעלת גייסות, הלוגיסטיקה, התמרון הטאקטי, והפעלה של קרב הגנה והתקפה בשדה הקרב המודרני. בכל אלה קיבל צה"ל במלחמת לבנון הראשונה מספיק בקושי ובזו השנייה נכשל-כליל. צה"ל של 2006 התגלה כצבא של מיליציה משטרתית וצבאית למחצה, שאיננו מסוגל לנהל קרב משולב; צבא שהכוחות שלו נאלצים בתוך המלחמה ללמוד מחדש את האלף-בית של לחימה בשטח בנוי ברמת הכיתה או המחלקה, צבא שלוחמיו נשלחים לשדה קרב בציוד ובחימוש שאיננו מתאים, ובדרך שהופכת אותו מטרות במטווח אותו הכין החיזבאללה במשך שנים רבות. כך שלח צה"ל את לוחמיו לשטח ממולכד, ולבתים ששמשו עמדות שיגור לטילי נ"ט, ולמנהרות שאיש מהלוחמים לא ידע או לא הוכן להתמודד עמם, זאת בעוד חומר מודיעיני שהיה אמור להגיע אליהם לפני יציאתם לקרב נותר בארגזים המסומנים "סודי ביותר". כישלונות מודיעיניים אלה פקדו לא רק את הלוחמים בקו האש - גם מפקד אוגדה 91 שהכריז על עיירה ענקית ככבושה, לא היה מודע, או אולי התעלם מקיומם של מנהרות ובונקרים נוסח וייטקונג, אותם הכין החיזבאללה, ומהם יצא להתקפות נגד מפתיעות שגבו מצה"ל מחיר כבד במהלך תקופת הלחימה בעיירות ובכפרים בדרום לבנון. בעוד שמתחת לפני הקרקע הכינו לוחמי האויב מארבים שהכו את הכוחות בהלם, בשטחים הפתוחים ("שמורות הטבע") הכין החיזבאללה מנהרות מוסוות היטב, ומהם שיגר, תוך הסתתרות מהמזל"טים, טילי נ"ט לטנקים, וטילי קטיושה לישובים. יותר משצה"ל שלט בשטחים הפתוחים והבנויים, שלט החיזבאללה באש על כוחות צה"ל שהיו פזורים ככוחות פלוגתיים קטנים בבתים ובסבכי חורש. במקום ריכוז כוח משולב והפעלתו על מערכים עיקריים של החיזבאללה (כגון משולש הברזל צור, כפר קנה בינת ג'בייל) צה"ל של מפקדות הקריה ושל אוגדונרים-ביורוקרטים, שוב שלח טנקים עם חי"ר או חרמ"ש מנוון, הישר למתחמי הנ"ט, ספג אבידות, והתחפר בשטח, שגם בו נגבה מחיר כבד בבתים שקרסו על חיילנו.

1. קללת הכלים השלובים – דמדומי העוצמה הצבאית והמדינית הישראלית 1967-1982 הקשר הגורדי – מיתוסים ודילמות של הביטחון הלאומי – חמד 1992 הינשוף של מינרוה – החלטות אסטרטגיות בתנאי אי וודאות – חמד 1994. 2. מסך של חול ישראל וערב בין מלחמה ושלום – יגאל אלון הקיבוץ המאוחד 1960. 3. ניתן להסביר זאת בעובדה שהעורף ישב אז ברצועת חוף צרה של 14- 25 ק"מ שלא היה בה די עומק הדרוש ליצירת מרחב הגנה וקו עצירה לפי תורת ההגנה הקלאסית. 4. דוגמת החלטת ממשלת ישראל בעקבות כוננות כחול לבן אביב 1973 – לא לתת לאויב שום הישג קרקעי – הובילה לפיאסקו של קריסת קו בר לב ותוכנית שובך יונים, וכישלון מתקפת הנגד 8 באוקטובר 1973. 5. ראה הכנותיו של צה"ל למה שקרוי "שדה הקרב המודרני" והמלחמה בעצימות נמוכה נגד הטרור. כל אלה כשלו כליל בהבנת מגמות הטרור במזה"ת. 6. דיסוננס קוגניטיבי על-פי ברברה טוכמן (מצעד האיוולת) הוא תהליך הקשור בקבלת החלטות של מנהיגות הפועלת נגד האינטרסים של מדינתה. דוגמה עתיקת יומין מביאה שם טוכמן בספור רחבעם והפילוג של ממלכות יהודה וישראל שהוביל לחורבן בית ראשון ולגלות 10 השבטים. 7. מבצע מוקד להשמדת חילות האוויר הערביים 8. אל"מ אהרון דוידי, מבכירי מפקדי הצנחנים, בדברים שאמר לעיתונות ב-1967 : הערבים לעולם לא יוכלו להיות לוחמים, ואפילו סאלח א-דין אל איובי – לא היה ערבי אלא כורדי". 9. הרפורמה הנדרשת: האחדת כל המפקדות החיליות הנפרדות בחטיבה אחת שתקרא "חטיבת היבשה לדוקטרינות ותורות לחימה" כולל תו"ל הלוגיסטיקה שאיננו כלול בה היום. 10. התקדשות זיכרונות ממלחמת יוה"כ יוסי בלום הלוי מיתאם 1999 – השמדת מגננת הנ"ט "אורי" על-ידי פלוגה ד' של גדוד צנחני המילואים 7 חטיבה 55 (247) . הדגם של קרב זה שאפשר את פריצת חטיבת השריון 460 בפיקודו שלאל"מ גבי עמיר דרך צומת צח וציר חבית באזור מחנות סולטן, לא נלמד בשום תורת קרב של צה"ל. 11. "האכזרית" הוא נגמ"ש בעל עובי שריון הקרוב לזה של הטנקים, ולכן הוא תוכנן במקור להסתער עמם על מערכי האויב. 12. מתקפת הטט 1968 הייתה נקודת מפנה בדעת הקהל האמריקנית נגד המלחמה בוייטנאם ותבוסה צבאית וייטנאמית הפכה להצלחה מדינית רבת משמעות שתוך 7 שנים אפשרה איחוד של הצפון והדרום. 13. דוגמת הספר על מלחמת יום הכיפורים "שתוקן" לפי דרישתו של אריאל שרון רוה"מ ב-2004. 14. מטעני לסקוב למיטוט עמדות הקו העירוני במלחמת 6 הימים. 15. כפי שאכן קרה בעניין פרסום הירי של פצצות מצרר על-ידי מטל"ר MLRS 16. בין המבקרים של דן חלוץ גם האלוף במיל. עוזי דיין שאמר השבוע כי על צה"ל לאמן מיידית את הכוחות הלוחמים בשיטות שהוכיחו עצמן בעבר.

מלחמת ששת הימים שינתה מן היסוד את המצב הגיאו-אסטרטגי וזו חייבה התייחסות חדשה למדיניות הביטחון (ברמה האסטרטגית מדינית), ולמבנה הכוח הצבאי ולתורת הלחימה המתחייבת ממנו (הרמה האופרטיבית – הטקטית). אם עד 1967 היה לישראל יתרון יחסי ביכולתה להניע את כוחות צה"ל בקווים פנימיים כדי להעבירם במהירות מחזית לחזית בהתאם לצרכיי הלחימה, הרי התארכות קווי האספקה בין סיני לגולן בשתי חזיתות הלחימה העיקריות של מלחמת יום הכיפורים חייבה התייחסות חדשה לתורת המערכה של צה"ל. אם עד 1967 התבסס צה"ל על היערכות ישירה למתקפה מקדימה, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהכשרת הכוחות לקרב ההגנה הקלאסי המשולב בהתקפה, הרי שלאחר מלחמה זו השתנתה המציאות כליל. אם עד 1967 אפשר היה לתרץ את ההזנחה המתמשכת בהכשרה של הכוח בקרב ההגנה בכך שלא הייתה אפשרות מעשית להיערך בקווים קצרים וחסרי עומק שכאלה³, הרי לאחר מכן השתנו הנסיבות כליל, וצה"ל, למרבה הצער, נתן להן את המענה הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת בשטחים הגדולים שנפתחו בפניו בסיני אך גם בגולן לצורך שבירת התקפה יזומה של האויב תוך ניצול השטח למטרה זו. מענה זה התבסס על ניתוח שגוי ובלתי ריאלי של טיב השטח, של כוח האויב, יכולותיו, כוונותיו, תוכניותיו ומטרות המלחמה שלו. מדיניות ישראל בין מלחמת ששת הימים למליוה"כ גרסה שיש למנוע בכל מחיר מהאויב השגת נקודות זכות ומתן הישגים לכוחותיו בשדה הקרב⁴. מדיניות זו יצרה תפיסה צבאית (להבדיל מאידיאולוגיה פוליטית) שגויה מיסודה של "אף שעל" לאויב. צה"ל לא עשה אבחנה ראויה בין אף-שעל ברמה האסטרטגית לזו שברמה הטקטית, ואף לא נדרש לכך מאז 1948 ועד היום. התוצאה הייתה שעד מלחמת יום הכיפורים, ולמרות שבידי צה"ל היו שטחים נרחבים המאפשרים לכוח משוריין לתמרן בגמישות לצורך השמדתו של כוח תוקף, העדיף מטכ"ל צה"ל בראשות רבין, בר-לב ואלעזר לנהוג בקו ההגנה של צה"ל בסיני כאילו מדובר בקו העירוני של ירושלים, או בגבול שבין קלקיליה לכפר סבא, שבשום מחיר אין להתיר לאויב לחצותו. כך נוצרה גרסה מנוונת של תורת הגנה שמקומה שלא יכירנה בתחום הצבאי הטהור, שכן ברור שמי שמנסה להגן על כל השטח לא יצליח להגן על שום שטח. כך פיתח צה"ל במאולתר וללא מחשבה מעמיקה את תורת הגנה אבסורדית שהתבססה על קו ב-לב, ועל קרב-הבלימה נוסח תוכנית "שובך יונים" שלא היה לה כל בסיס בשום תורה צבאית ידועה. לו נתחה מערכת הביטחון את תוצאות מלחמת 1967 הייתה מגלה את האמת מאחורי המיתוס של טוטאליות הטנק, הלם-השיריון והבלעדיות של תותח הטנק, כמו זו שראתה בחיל האוויר "ארטילריה-מעופפת" המסייעת לכוח היבשתי בהשמדת האויב. כאז כן עתה, האשליה שחיל האוויר ייתן מענה טכנולוגי בלעדי, "חסכוני וזול" במונחי ההשקעה הביטחונית, שבה ועלתה במלחמה לבנון השנייה, בדיוק כפי שטוטאליות הטנק ויכולתו להכריע לבדו את המערכה, ללא שיתוף חיל הרגלים בקרב, כשלו בקרבות המרים נגד מגננות הנ"ט של החיזבאללה ב-2006.

תורת הביטחון של ישראל, שניתן להגדירה יותר "כתורה שבעל פה" או כתפיסה צבאית אפורמלית, קובעת שחיל האוויר יהיה מסוגלת לשמש כזרוע בעלת יכולת פעולה אסטרטגית בכל מרחבי הלחימה באזור, כולל אספקת מטריה אווירית לעורף האזרחי, ולכוחות המילואים שיחושו אל יחידות מחסני החירום כדי שניתן יהיה לניידם במהירות המרבית לשדות הקרב, ולהעביר את המלחמה במהירות אל שטח האויב. בתוך אלה תפקידה של זרוע הים הוא לשמש, בדומה לחיל האוויר, כוח מסייע לזרוע היבשה, וברמה האסטרטגית להשמיד את חילות הים הערביים, ולמנוע את חסימתו של הגבול המערבי, שהנו הגבול הפתוח היחיד של המדינה היהודית אל העולם החיצון. על זרועות המודיעין בתפיסה זו הוטלה האחריות לזהות ולציין ידיעות מוחשיות וחיוניות, או לפחות את כוונותיו של האויב לצאת למלחמה בישראל, ולהעביר לדרג המדיני הצבאי והמודיעיני של כל שלוחותיו הערכות מדויקות ככל הניתן, שיאפשרו לצמצמם את פערי הזמן הדרושים לצורך מענה צבאי ומדיני הולם לאיום המתקרב. מדיניות זו הייתה תקפה וענתה, אף כי באופן גבולי, על צרכיי הביטחון של ישראל עד מלחמת 1967. מתום מלחמה זו ועד ימינו נותרה תורה זו על-כנה, אף שנספחו אליה, במיוחד מאז נחתמו הסכמי אוסלו, תפיסות צבאיות, מדיניות ואידיאולוגיות שעיקרן שימת דגש על מלחמה בעצימות נמוכה, והפעלה של עוצמות אש על חשבון התמרון הטקטי והאופרטיבי, והעברת המלחמה לשטח האויב לצורך הכרעתו.

המאמר הראשון בסדרת המאמרים: "זרוע היבשה – זרועו היבֵשה של צה"ל" דן בסיבות לכישלון ישראל במלחמת לבנון השנייה, ומאמר זה מוקדש לניתוח של מגרעות היסוד בחשיבה הביטחונית הישראלית כבסיס להבנת הסיבות לכישלונותיו של צה"ל במערכה זו כמו בקודמות לה מאז מלחמת ששת הימים. למדינת ישראל אין מדיניות ביטחון סדורה ואסטרטגיה רבתי ואף לא ראייה מערכתית של מכלול האיזונים הנדרש של הביטחון הלאומי, כפי שהם באים לידי ביטוי בהשוואה שבין כוח העמידה של האומה הישראלית לכוח המחץ הצבאי שלה. אין זה סוד שהתשומות ביחס להישגים של כוח המחץ הצבאי רחוקות מן הנדרש, בעוד שאלה נעשות על חשבון כוח העמידה של אזרחי מדינת ישראל במונחים של החוסן הלאומי והיכולות המדעיות, הטכנולוגיות, הכלכליות והחברתיות הנדרשות לרווחתה קידומה ושגשוגה כחברת איכות. בפרספקטיבה של 38 שנים למלחמת יום הכיפורים ניכרת בעולם הערבי והאיסלאמי יכולת אינטלקטואלית של ניתוח והפקת לקחים המאפשרת לו לזהות ולנצל לטובתו את חולשותיה של החברה הישראלית, כמו את יכולתו ההולכת ופוחתת של צה"ל להכריע את המערכות אליהן נקלעה ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. מאמר זה מבוסס בין היתר על משנתו של ולד¹ בנושאי הארגון מחדש של צה"ל, זה שמלחמת לבנון השנייה חשפה את חולשות היסוד שלו לאסון כולנו. מאמר זה ינסה לבחון האם לא אחרה ישראל את המועד לשיקום צבאה בזמן שחלף בין מלחמת לבנון השנייה למחצית השנייה של 2011 על האתגרים הגדולים שהיא מציבה לפנינו בעידן המהפכות של העולם הערבי והאיסלאמי.

דוח ולד היה הניסיון הראשון והאחרון להציג רפורמה שעשויה הייתה לשנות מבפנים את המבנה הביורוקראטי המסורבל והבלתי אפשרי של צה"ל. הפירמידה הפיקודית ההפוכה ואינפלציית הדרגות ברמות הבכירות על חשבון זרוע הפיקוד הלוחמת בדרגות הנמוכות, הפך את צה"ל לצבא בזבזן המתקיים מתקורות ומהוצאות מיותרות באופן שלא רק מסכן את קיומם של האינטרסים הלאומיים החיוניים ביותר, אלא משפיע לרעה על המצב החברתי והכלכלי של אותן שכבות מהן מגיע עיקר כוחו הלוחם של צה"ל במילואים. האינפלציה בדרגות הבכירות במטה הכללי ובפיקודים המרחביים, איננה רק מכשלה תקציבית וביורוקרטית – היא בעיקרה מכשלה קריטית בנושא אחידות הפיקוד, סמכות ואחריות המפקד בשטח לצורך ביצוע מיטבי של המשימה הצבאית הישירה, ושמירה על שלמות הכוח בקו הדם. צה"ל הפך לארגון שמרני המקדש את מבנהו הישן והביורוקראטי המשמר את מטרותיו השרידותיות, ומסרב להיפרד מהסמכויות הבלתי מוגבלות שניתנו לו לצורך קביעת מבנהו, תורתו הצבאית, התשומות הניתנות לו ביחס ליתר המערכות של המדינה, המשימות והיעדים אותם הוא אמור למלא. צבא זה עוסק במשימות לאומיות חשובות כשלעצמן, שאמורות להיעשות על-ידי גורמים אזרחיים לא צבאיים, אך אלה מסיטות אותו מליבת הפעילות של כוח מחץ לוחם, האמור להכריע את כוחות האויב המאיימים על המדינה. שיקולי יוקרה, תקציבים, מאבקים בין-זרועיים ובין חיליים על עוגת התקציב מהווים אף הם גורם מעכב ברפורמה שנדרשה זה מכבר לצורך שמירה על בטחונה של מדינת ישראל. הסיכון של הצפת שטחי מדינת ישראל ברבבות אזרחים ערביים, שיפלשו אליה, דוגמת החדירה למג'דל שאמס ביום הנכבה 2011, ובמיוחד שילוב כוחות של החמאס, ערביי יו"ש, ערביי ישראל, ובהמשכן מתקפות של צבאות ערביים סדירים, הפך כבר לאיום מוחשי המאיים להטביע את מדינת ישראל בדם ואש. זהו איום קיומי וסיוט ההולך ומגשים עצמו בלא שצה"ל ערוך לו בתורת לחימה, ציוד והכנה של הכוחות למלחמה.

מערכת הביטחון הישראלית לדורותיה שרויה לדעת הוגי דעות רבים במצב של קיבעון מחשבתי בכל הקשור למדיניות ביטחון-לאומי שלא קיימת, אסטרטגיה מדינית חסרת כיוון ברור, ודוקטרינה צבאית המבוססת על מיתוסים שאבד עליהם הכלח. קיבעון זה יצר צבא שתפוקותיו הצבאיות במונחים של הכרעת סכסוכים מזוינים, הולכת ופוחתת מעימות לעימות. תורת הביטחון של ישראל נוסחה אי שם לאחר מלחמת השחרור על-ידי דוד בן-גוריון, יגאל ידין, ופורסמה בסוף שנות החמישים השנים במשנתו של יגאל אלון². הנחות היסוד קבעו שעל מדינת ישראל, כאומה הנתונה במצור מצפון מזרח ודרום, לבסס את עיקר כוחה הצבאי על צבא מילואים גדול המתגייס בעת חירום ומהווה את עיקר הכוח המבצעי שלה האמור לפעול במלחמה כוללת במספר חזיתות. בעוד זרועות האוויר, הים והמודיעין פועלות בהרכב כוחות גדול של צבא הסדיר והקבע המתוגברים בכוחות מילואים קטנים יחסית, עיקר כוחה של זרוע היבשה מבוסס על אוגדות המילואים. על-פי תפיסה זו, צבא הקבע מהווה, בין השאר את הליבה המגויסת של המפקדות המקצועיות והפיקודיות של הצבא בכל דרגיו. ייעודו של צבא הקבע להכין באמצעות המפקדות הכלליות, הפיקודיות והזרועיות של הצבא את תוכניות מלחמה, להכשיר בבתי ספר הצבאיים ובמרכזי ההדרכה את הכוחות למלחמה, לפתח את תורות הלחימה החיליות והמשולבות, להגדיר אמצעי לחימה, הצטיידות, אחזקה, לוגיסטיקה ורפואה לצרכי אימון, במצבי רגיעה, חירום ומלחמה.

מערכת הביטחון של ישראל לאחר ששת הימים שקעה באופוריה, ויש האומרים גם בשאננות, ובשחצנות שהובילה ליצירת כאוס אסטרטגי המבוסס על תפיסת הביטחון המוחלט, בגישה המתכוננת לכאורה לכל הסיכונים האסטרטגיים, אבל בסופו של דבר איננה מוכנה כראוי לשום סיכון ריאלי, כפי שנוכחנו לדעת במיוחד לאחר חתימת הסכמי אוסלו, אשר דרדרו את מצבו של צה"ל אל תחתית המדרגה האינטלקטואלית הצבאית, האסטרטגית והחשיבתית⁵ תוך כדי בריחה מהמציאות האסטרטגית באזורנו. בכתביו של ולד מובא הסיפור הבא הממחיש את הדיסוננס הקוגניטיבי⁶ בו שרויה מערכת הביטחון הישראלית; על-פי הסיפור של סומרסט מוהם "הפגישה בסאמארה", משרתו של סוחר עשיר בבגדד ירד לשוק לקנות מזון. לפתע הדפה אותו בכיכר השוק דמות עוטה גלימה שחורה. בפנותו לעברה ראה המשרת את מלאך המוות ניצב מולו. אחוז אימה רץ המשרת המבוהל לבית אדונו, ושאל ממנו את המהיר בסוסיו: "ארכב הרחק מכאן אל סאמארה כי שם לא ימצאני מלאך המוות". מיהר הסוחר אל השוק ראה בהמון את מלאך המוות ושאל אותו: "מדוע הבהלת את משרתי?" ענתה לו הדמות בשחור: "אני הוא שנבהלתי כשנתקלתי בו בבגדד, שהרי פגישה לי עימו הלילה בסאמארה"... רצה ולד להמחיש במשל זה את הדילמות לפניהן עומד מנהיג המקבל החלטות קריטיות לשרידות עמו בסביבה לא וודאית בה שוררים איומי השמדה אקראיים. מנהיג שכזה צריך שיהיו לו כישורים של חשיבה אסטרטגית ופרודוקטיבית יחד עם השראה כריזמטית וסמכות מוסרית, דוגמת זו שהוקרנה ממנהיגים דוגמת רוזבלט, וצ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, ובן-גוריון במלחמת העצמאות. חשיבה יוצרת, קרי אינטלקטואליזם מדיני ואסטרטגי שהם כלים חיוניים לתהליך קבלת החלטות שנועד לנטרל סיכונים ולסכל איומים מידיים לשרידותה של אומה המצויה במלחמה ממושכת לקיומה. אולם מאז תום מלחמת ששת הימים ועד ימינו, נוהגים מנהיגי ישראל כמשרת הנמלט על נפשו, תוך קבלת החלטות פזיזות ובדהרת אמוק, המובילות אותנו היישר אל זרועות הדמות השחורה הממתינה לה בסאמארה, וההחלטות הגורליות במקרים של רבין (קבלת אוסלו), אהוד ברק (הבריחה מלבנון 2000, קמפ-דוד וטאבה) שרון ואולמרט (ההינתקות, נטישת ציר פילדלפי, עליית החמאס, מלחמת לבנון השנייה) – מדברים בעד עצמם. לו היו קברניטי ישראל בוחנים לאחר מלחמת ששת הימים את הסיבות לתוצאותיו של הניצחון המזהיר, היו מגלים שהנסיבות ששיחקו לטובתה של ישראל לא באו בגלל יכולתה הצבאית, אלא למרות חולשותיה היסודיות. מלחמה שהוכרעה בשעתיים הראשונות⁷ נתפסה על-ידי ראשי הצבא ומערכת הביטחון כיכולת מובנת מאליה, ובאופוריה הציבורית ששררה אז, נחשבו קציני צה"ל למורמים מעם וטייסי חיל האוויר כמלאכי עליון, זאת בעוד שהחייל הערבי נחשב ליצור נחות ובלתי כשיר לחלוטין לשמש לוחם בשדה הקרב⁸. דווקא אז ניתן היה – לו קמה מנהיגות צבאית ראויה לישראל – ליצור רפורמה במבנה מערכת הביטחון בכלל ובצה"ל בפרט. ככל שחולפות השנים יקשה ויקר יהיה להחריד לערוך רפורמה שכזו, שכן עוצמת ההתנגדות של גורמים בעלי שליטה במערכת הביטחון, ושל האינטרסים הכלכליים והפוליטיים הקשורים אליהם, תסכל מראש כל ניסיון שכזה לשנות את המצב מיסודו. הבה נזכור הצהרות קודמות, דוגמת אלה של דן שומרון ואהוד ברק שהבטיחו "צבא זריז יעיל וקטן", ואלה התחלפו עד מהרה במדיניות של "שמירה על ההרמוניה והשקט התעשייתי" במטכ"ל. כך הפך המטה הבכיר של הצבא למה שעיתונאי חד עט הגדיר: "מועצת מנהלים של קונצרן גדול העורכת ישיבותיה תוך שמירת האינטרסים של כל מפעל בפני עצמו בהרמוניה הדדית".

מן הראוי היה לאור תוצאות המלחמה, שהצבא ידרוש שמפקדי האוגדות יחזרו ללמוד ולתרגל את יסודותיו של הקרב היבשתי מספר תורת הקרב של צה"ל 1966, ושסוף סוף יבינו מפקדי אוגדות דוגמת גל הירש וארז צוקרמן, ששריון מסוגל לתמרן בשטח, ולשטוף אותו בתנועה ובאש, אבל הוא לבדו, איננו מסוגל לטהר שטחים בנויים ואף לא יעדים מבוצרים, ובוודאי שלא לשלוט על שטח לאחר כיבושו. לצורך זה יש להיעזר בחיל הרגלים, שהוא מלכת שדה הקרב, וסביבו לבנות את הקרב היבשתי במשולב עם כוחות הנדסה, הארטילריה, מסוקי קרב, מטוסי קרב וכוחות ימיים שיספקו במתווי קרב נתונים, סיוע ימי באש, ובהנחתה של כוחות יבשתיים באיגוף ימי בעורף שטחי הלחימה. כאן חובה לשאול, מדוע אין צה"ל עושה שימוש מושכל באמצעים ייחודיים כמו שנעשה בעבר בירושלים¹⁴ תוך שימוש מותאם מבצעית באמצעי לחימה ייעודיים. חלק ניכר מתקציב הביטחון מושקע בפרויקטים שהם מנקודת המבט של זרוע היבשה, ברכה לבטלה ואין להם שום יכולת ישירה להשפיע על תפקוד הכוחות הלוחמים בשדה הקרב ולמנף את יכולתם. הציבור צריך להפנות שאלה לצה"ל: מדוע אין מאמנים את חיילי הרגלים בשימוש בלהביורים לטיהור בונקרים בשמורות הטבע ובכפרים? מדוע אין מפתחים ומפעילים נגד המנהרות והבונקרים התקנים פשוטים לשם הזרמת חומר דליק או גז משתק לתוך המנהרות, כדי להרוג או להבריח את המחבלים מתוכם? האם הפחד מבתי משפט בינלאומיים משתק את כושר החשיבה והיצירתיות הצבאית? אולי חוששת המערכת מעיתונאים שיתקיפו את הצבא בתקשורת?¹⁵ ואולי דרוש שמפקדים בכירים בצה"ל יפגינו אמונה בצדקת הדרך, ומנהיגות נחושה ורגישה בצאתם למלחמה? מדוע סילק צה"ל את שייטת הנחתות שעשויות לאפשר איגוף ימי דוגמת הנחיתות של הכוח המשוריין של הארמיה ה- 3 בפיקוד הגנרל ג'ורג' פאטון בקרב על דחיקת הצבא הגרמני מסיציליה בקיץ 1943? הכיצד זה מדינה ימית עם חופי אויב ארוכים בכל זירות הים התיכון, מפרץ אילת וים סוף איננו מחזיק כוחות נחיתה ימיים? אירועי 2011 במזרח התיכון מוצאים את צבא הגנה לישראל בפיגור עמוק ובמרוץ נגד הזמן, כשמדינת ישראל חיה על זמן שאול הדוחק באזרחיה לעשות מעשה. להערכת הכותב, רפורמה מעמיקה בצה"ל חייבת להיעשות בתהליך מודרג שייתן את אותותיו כבר בעשור הבא. כל אלה אינם פוטרים את הפיקוד הנוכחי לתקן כשלים קריטיים מיידיים ולהכין את כוחות היבשה למלחמה הבאה כמשימה לאומית ראשונה במעלה¹⁶ ובכל החזיתות. בעדיפות ראשונה יש לחזור אל הסד"כ המינימאלי של 12 אוגדות ולאמן אותן אינטנסיבית אפילו יחייב הדבר שינוי דרסטי בתוכנית העבודה הרב שנתית של צה"ל. על הממשלה, ועדת הביטחון של הכנסת והמטה לביטחון לאומי ליזום תוכנית לאומית לרפורמה במבנה צה"ל על-מנת להכינו לעידן החדש של הסיכונים והאיומים המתרחשים באזורנו. צה"ל חייב לעבור מהפך מחשבתי מעמיק, לשחוט פרות קדושות, לנתח באיזמל חד את מטרות היסוד שלו, לבחור אסטרטגיה חדשה של בניין הכוח, לזנוח את תפיסת הביטחון הטוטאלי הבלתי אפשרית, ולהגדיר יעדים ברי השגה של מטרות המלחמה. צה"ל חייב לבנות כוח צבאי שיתבסס על הרתעה קונבנציונאלית ואופציה גרעינית במשולב עם כושר הכרעה המגובה בהכשרת צבא היבשה לשדה הקרב האורבני האסימטרי של המאה ה- 21 יחד עם יכולות למעבר ורסטילי ללחימה כוללת בעצימות מלאה. מנהיגות אזרחית איננה פטורה מהאחריות לניהול המלחמה, והדרך הקלוקלת והאנטי מנהיגותית שבה תפקדו אולמרט, פרץ ולבני במלחמת לבנון השנייה צריכה להילמד על-ידי כל ראשי הממשלה היום ובעתיד על-מנת שלא לחזור על כשליה בשנית. השינויים הרבים שחלו בתקופת המהפכות החברתיות במזרח התיכון, יצרו יחסי כוחות חדשים ובהם חזית מזרחית בעוצמה חסרת תקדים הכולל את אירן, עירק, סוריה וטורקיה שיצרו אינטרס מדיני ואידיאולוגי משותף הכולל עוינות צרופה כלפי מדינת ישראל, בעוד מצרים מסגלת לאיטה קו עוין כלפי הסכמי קמפ דויד, ומפתחת קשרים מדיניים וצבאיים עם ציר הרשע האירני והטורקי. במאמר השלישי בסדרה מערכת ביטחון חדשה וצבא אחר - לחיות או לחדול נבחן את הצורך הדחוף לבחון רפורמה מקיפה במבנה צה"ל ומערכת הביטחון הלאומית כאמצעי נגד מול האיומים האירניים והשינויים האסטרטגיים שחלו במזרח התיכון בתחילת 2011.