בוושינגטון ייסד את המדינה הדו-לאומית

נכון, הנחום-תקום של קונגרס ארצות הברית קם והריע לנתניהו עשרים ותשע פעמים (לאולמרט, אגב, הוא הריע ארבעים ושתיים, אבל מי סופר?), והוכיח למשיבי הסקרים בישראל למי-למי יש יותר כבוד. אבל בסופו של דבר, אחרי שישקעו כל הדי המלל הנמלץ והשקרי, יכול נתניהו לטפוח על כרסו המתעגלת בסיפוק ולהכריז רק הכרזה אחת שיש בה אמת: בוושינגטון ייסדתי את המדינה הדו-לאומית. רגע, רגע! לא שמענו ממנו כבר שהוא בעד "שתי מדינות לשני עמים"? לא פעם - פעמיים! איך אתה מעז להלעיז עליו? אכן שמענו. ושמענו גם שהוא בעד "משא ומתן בלי תנאים מוקדמים". אז מה? שהפלסטינים יכירו בישראל כ"מדינת העם היהודי" (באנגלית נזהרים יותר ואומרים רק "כמדינה יהודית", עוד חסר לנו שהגויים יאמרו ליהודים שלהם - לכו לישראל זאת המדינה שלכם, של העם היהודי), ויכירו בכך לפני שייפתח משא-ומתן - זה לא תנאי מוקדם? גם ההודעה שהמשא-ומתן ייפתח רק אחרי שהרשות תבטל את ההסכם עם החמאס - היא תנאי מוקדם. גם הדרישה לוויתור על זכות השיבה - היא תנאי מוקדם. גם ההודעה ש"לא תהיה שיבה לגבולות 67'" - היא תנאי מוקדם. גם התביעה להסכים לנוכחות ישראלית לאורך הירדן "לזמן ארוך" - היא תנאי מוקדם. בעצם, גם הדרישה לוויתור על התביעה להפסקת הבנייה בהתנחלויות - היא תנאי מוקדם. ומה מוכן מר נתניהו להציע תמורת קבלתם של כל התנאים המוקדמים האלה לפתיחת (רק לפתיחת!) משא-ומתן עם הפלסטינים? הבטחה שבמשא-ומתן עצמו תהיה ישראל "נדיבה" טריטוריאלית. נדיבה זו מילה שמלשונה נולדה גם המילה "נדבה". יש מישהו שאינו מאמין כי התנאים האלה אינם אלא תכסיס להסיר את הלחץ מעל ישראל להסכים להקמתה של מדינה פלסטינית? שאינם אלא תכסיס להפיק מן הפלסטינים תשובה שלילית, להוציא מהם סירוב "לשבת למשא-ומתן"? יפה, התכסיס יצליח. הוא כבר מראה סימני הצלחה. נתניהו ישיג את שלו. יחליט האו"ם מה שיחליט, לא תוקם מדינה פלסטינית. ארץ ישראל כולה, ממערב לירדן, תהיה בשלטון ישראלי. ומה הלאה? מה הלאה? תהיה כאן מדינה אחת ובה שני עמים, פחות או יותר שווים מספרית. מצב כזה אפשר לפתור באחת משתי דרכים. כלומר, סליחה, יש עוד כמה פתרונות-כאילו. אפשר לגרש את בני העם האחר. אפשר אפילו להשמיד אותם (ואם אני קורא נכון כמה מדברי הטוקבקיסטים העטים על הכתוב כאן, יש מהם שחושבים שגם זה פתרון). אבל הרוב המכריע, שאין לו זמן וחשק לטקבק, חושב ש"לא יתנו לנו לעשות את זה". מה שנשאר הם שני הפתרונות היחידים האפשריים כאשר שני עמים חולקים מדינה אחת - חלוקת הטריטוריה או חלוקת השלטון. נכון, יש גם מצב של אי-פתרון. בדרום אפריקה חשבו שאפשר להמשיך במצב כזה לתמיד (קוראים לו "אפרטהייד" - בני עם אחד שולטים ובני העם האחר נשלטים). מתברר שהם טעו. גם לנו יתברר שאי-אפשר להמשיך זמן רב מדי במצב של אי-פתרון (לפעמים קוראים לו בשם חיבה, סטאטוס-קוו). נצטרך מתישהו להגיע לפתרון. והפתרון, כאמור, הוא חלוקת הטריטוריה או חלוקת השלטון. את חלוקת הטריטוריה מצליח נתניהו כנראה להכשיל. מה נשאר? חלוקת השלטון. לחלוקה כזו קוראים משטר דו-לאומי. המדיניות של נתניהו מוליכה בהכרח לכיוון הזה - למדינה דו-לאומית. מדינה זו תהיה אולי דמוקרטית ואולי לא. קרוב לוודאי שלא. אבל דבר אחד היא לא תהיה - היא לא תהיה מדינה יהודית. אז בספרי ההיסטוריה ייכתב: בוושינגטון הקים נתניהו את המדינה הדו-לאומית של ארץ ישראל.