הבומרנג ששוגר בהתלהבות גדולה על-ידי "בכירי התיאטרון הישראלי" בארץ לכיוון אריאל, חג בקשת רחבה מעל שמי לבנון, סוריה וטורקיה, חזר (מן הסתם) וחבט במצחם המאופר של נושאי דגל החרמות.
אותם אבירי המוסר הסלקטיבי שידעו לנדות את אחיהם באריאל סולקו אחר כבוד מהפסטיבל הבינלאומי באנטליה. הסיבה הפורמאלית – "חשש לחיי השחקנים". כמה אירוני.
הטורקים הוכיחו שהם טובים יותר בהחרמות מאמנינו המוסרניים וגילגלו מכל המדרגות את הכבודה הפלצנית יחד עם הצגתם "הרטיטי את ליבי". אכן רוטט ליבנו כשמיטב אמנינו מגויסים למלחמת הלגיטימציה של ישראל, כש"אנשי הרוח" שלנו מזדהים עם אלו הרוצים בחדלוננו בסיכומו של דבר מוצאים את עצמם בבור שכרו. כמה אירוני שנושאי דגל ההחרמות מצאו עצמם מוחרמים. נראה כעת את דרור קרן אומר לטורקים: "מי שרוצה, מוזמן לראות אותי על הבמה בארץ".
האמת הפשוטה לא מחלחלת למוחותיהם הסבוכים - משתמשים בהם. כל זמן שפעילותם משרתת את שונאינו – ייהנו מכיבודים, כשהשירות הזה הופך למעמסה - דינם כדין ה"ציונים" וה"כובשים".
"למה זה מגיע לי?", תוהה ה"סמולן" האנרגטי בעלבונו. "אחרי שהחרמתי, זעקתי הלאה הכיבוש! צרחתי מדינת אפרטהייד! השמצתי מכל במה וטקס חלוקת פרסים בחו"ל את מדינתי החבוטה? כתבתי אינספור תסריטים נאמנים בקנאות לנרטיב הערבי, ובו הסבל הנכבאי מול אכזריות פשיסטית של הכיבוש?"...
הצחקתם אותם. את הטורקים ושאר האנטישמים במסווה העכשווי של אנטי-ציונים. היינו כבר בסרט הזה, שגיבורו היהודי לפות בתוך תמרון מסובך של חנופה והתבטלות עצמית, מוצא עצמו מרוסק-איברים לרגלי הקלגס התורן. ההיסטוריה חוזרת בדרך כלל, אבל ההיסטוריה תמיד תחזור באשר ליהודים, וזאת בשל אותו מנגנון מובנה של השמדה עצמית שטבוע בגנטיקה שלנו.
אם קיימת מסקנה כלשהי מהאירוע הצפוי הזה היא בנאלית מאוד. כולנו יושבים על ענף אחד, ענף שאחינו הרוחניים והבלתי נלאים החלו לנסר במרץ. וזו גם הסיבה שאין מקום לשמחה לאיד למראה אנשי הקאמרי שחוזרים למדינתם בתל אביב כשהביצה שפוכה על פניהם. איש לא יצא טוב מהסיפור הזה.