אני לא דוגלת בהכרזה שנתית על נושא אשר חיוני לנו כעם וכחברה. נושא אשר עוסקים בו הלוך והפוך כל אותה שנה עד השנה הבאה. מה שחיוני לנו כחברה וכעם היום, היה ויהיה חיוני תמיד. אבל בשנה זו, שהוכרזה כשנת ערבות הדדית, אני בהחלט מצפה למעשים.
לפני כחצי שנה הודיע מפעל "ניסן תעשיות" הממוקם בשדרות כי נקלע לקשיים. מספר גורמים התערבו, אך כיום חצי שנה אחרי - פתרון אין. מפעל זה הוא היצרן הגדול והעיקרי בארץ (כ-90%) לייצור חומרי חבישה, ועם לקוחותיו נמנים רוב בתי החולים וקופות החולים בארץ ועוד מגוון חברות. בנוסף, מעסיק מפעל זה יותר ממאה עובדים שהם בעלי משפחות ורובם תושבי שדרות.
אני יכולה לשמוע את התגובות: "אם הוא כה גדול, הכיצד כשל?", "עצוב מאוד, אבל אי-אפשר להציל את כל העולם", "מה אכפת לך?".
אז יש לי תשובות: נתחיל בצורך הממשי והמיידי - ייתכן כי מפעל כגון זה ייחשב כמפעל חיוני לשעת חירום. מפעל זה הוא ספק עיקרי למוסדות הרפואה בארץ. הפיטורים המתוכננים בעוד כשבועיים ישבשו בוודאות את האספקה השוטפת לכל הלקוחות - ובל נשכח כי הלקוחות בפועל אלו אנחנו, כל מי שנזקק אפילו לגזה! מהבחינה הזו - לכל לקוחות ניסן תעשיות, ואולי בעיקר למדינת ישראל, צריך להיות אינטרס משותף למנוע את סגירת המפעל. השמיעו קול, התאחדו, התנגדו!
ומה לי ולזה? אכפת לי! אכפת לי שמאה משפחות שגרות בשדרות ולא בתל אביב או בגבעתיים עלולות להיכנס למעגל האבטלה ואולי לא לצאת ממנו. אכפת לי כי בין "צבע אדום" למשנהו, העבודה במפעל מעין זה הופכת להיות משמעותית הרבה יותר. אכפת לי כי מבחינתי ייצור כחול-לבן זו ציונות. אכפת לי כי זו הערבות ההדדית שלי! אז כל אחד מכם יכול לתרום למאבק הזה. מי בפה, מי במלל, מי ברשת ומי בכסף.
אינני יודעת איך מפעל שכזה לא הצליח וזה לא הזמן לדון בכך. ברור לי כי גם כאשר ישנן כוונות טובות, לא נוכל תמיד להצליח במאת האחוזים. אבל מי אמר שצריך להתייאש מלכתחילה? אני מצפה מהמדינה ו/או מאנשי עסקים רציניים כי ירימו את הכפפה, כי יירתמו לעניין ויקחו את המפעל תחת חסותם - לא מרחמים, חלילה, כי אם מתוך הבנת החשיבות. תבנו תוכנית הבראה לטווח של מספר שנים, תוכנית שתיושם בו כדי שיוכל המפעל לפעול בזכות עצמו. כי כל ישראל ערבין זה לזה והאחריות איננה רק לפרנסתם של 100 עובדי "ניסן תעשיות" ומשפחותיהם, כי אם לרווחתם של כל מי שייאלצו להשתמש במוצריהם.