הגישה ל"שטחים" בציבור הישראלי נגזרת משתי תפיסות עולם. האחת מבוססת אידיאולוגיה הטוענת שכל שטחי ארץ ישראל שהובטחו לאברהם אבינו הם שלנו, חלקם בשליטתנו היום וחלקם יהיו בשליטתנו בעתיד. לצד הגישה האידיאולוגית קיימת הגישה הפרקטית הטוענת שישראל אינה על אי בודד ועליה להתחשב באומות העולם סביבה (גישה זו כמה שתישמע מפתיעה נשענת גם על דעתם של רבנים חשובים). אם אומות העולם לוחצות שנתפשר על שטחים מסוימים עלינו להסכים לכך כדי לא למצוא עצמנו לבד מול עולם מתנגד. גישה שלישית שאני רוצה להתמקד בה מבוססת על צרכי הביטחון של ישראל וזאת בלי קשר לאמיתות הטענות האחרות. מדינה ועל אחת כמה מדינה כמו שלנו שחוותה תשע מלחמות בשישים שנה צריכה בסיס קרקעי שעליו היא יכולה להישען גם במקרה שהסדרי השלום שהיא שואפת להם יופרו כדי לאפשר לצבאה להיערך ולהגן עליה מתוך גבולות שהם ברי הגנה. יש מומחים הטוענים שניתן להגן בכל גבול וכדוגמה מביאים את הניצחון הגדול שהשיגה ישראל במלחמת ששת הימים עת נשענה ערב המלחמה על גבולות צרים אבל מאידך היא הייתה היוזמת במועד פתיחתה. הנקודה ממנה מתעלמים המומחים השונים היא המחיר. יש גבולות שמחיר ההגנה מהם יהיה שונה מאשר גבולות אחרים. המחיר כידוע הוא בראש ובראשונה בחיי אדם והמחיר השני הוא בנזקים כלכליים שאל לה למדינה להתעלם מהם. בכל הקשור לחיי אדם ולתפיסת העולם של החברה שלנו אנו מצווים לשומרם ולעשות כל מאמץ כדי למנוע פגיעה בהם ולכן "המחיר" של ההגנה על הגבולות ראוי שיקבל מקום חשוב בדיון. בנוגע למחיר הכלכלי ראוי לזכור שאחרי מלחמת העולם הראשונה הכריחו מדינות המערב את המפסידים לא רק להחזיר שטחים שכבשו אלא גם לשלם פיצויים כספיים ניכרים על תוקפנותם. קיימות דוגמאות נוספות בהיסטוריה בהן התוקפן נדרש לשלם מחיר על תוקפנותו.

תפיסת הביטחון של ישראל מתבססת כבר עשרות שנים על התראה מודיעינית למתקפה ערבית. תפיסה זו צמחה מגודל הצבא שמדינה קטנה יכולה להעמיד בכוננות מתמדת מול שטח קרקעי מצומצם, היקף הכוחות הערביים והמוטיבציה שלהם להתקפה. כדי לגשר על הפער שבין גיוס המילואים שהוא עיקר הצבא לבין היכולת של הצבא הסדיר לבלום מתקפה, נועדה ההתראה המודיעינית שאמורה לספק את אותם עשרות שעות הנדרשות לגיוס חרום והצבת הכוחות על הגבול. לצד ההתראה המודיעינית פיתחה ישראל יכולת מכה אווירית שגם היא נועדה לעכב את המתקפה האפשרית של מדינות ערב על ישראל. ההתראה המודיעינית וכוח אווירי גדול מגויס הם התשובה הישראלית ליחס שלילי בכוח הצבאי הזמין בין ישראל לערבים. כפועל יוצא מהחלטה זו קבלו שתי הזרועות האווירית והמודיעינית לאורך שנים רבות העדפה תקציבית גדולה על חשבון כוחות אחרים כמו חילות היבשה והכוח הימי. האם שתי זרועות אלו סיפקו את "הסחורה" ? זו שאלה שנויה במחלוקת. מלחמת יום הכיפורים מהווה דוגמה בולטת למי שחושב שההשקעה הרבה בזרוע המודיעין ובזרוע האוויר לא הביאה פירות. גורמי המודיעין ספקו הערכה שלילית לגבי כוונת הערבים לתקוף את ישראל והכוח האווירי התקשה מאוד להשיג הכרעה מול חילות האוויר הערביים ולסייע לכוחות הקרקע. סיוע אווירי לכוחות הקרקע קרה רק לאחר שכוחות הקרקע כבשו פיזית את בסיסי הטילים במצרים ואפשרו תנועה חופשית יחסית למטוסי חיל האויר.

לפני מספר שנים מועט העלו פוליטיקאים בישראל (לצערי איני זוכר מי היה הראשון) רעיון עוועווים של חילופי שטחים עם הפלשתינים. כאילו שעם הפלשתינים יש לנו סכסוך מדיני של שנים רבות המבוסס על גבול מוסכם שנקבע ע"י האו"ם והחלפת כמה דונמים לכאן או לכאן תניב שלום בדומה למהלך שהיה עם ירדן. שטחי יהודה ושומרון נכבשו במהלך מלחמת ששת הימים לאחר תוקפנות ואיום בהשמדה של מדינת ישראל ע"י צבאות ערב, עובדה זו לצערי נשכחה והושכחה בעקבות תעמולה אין סופית של הפלשתינים בעולם. לדעתי היקף השטחים שישראל צריכה להמשיך ולהחזיק בהם בשטחי יהודה ושומרון צריכים להיגזר בראש ובראשונה מצרכיה הביטחוניים, לאחר מכן בהתייחסות למציאות הקיימת בשטח הנוגעת לריכוזי מתיישבים וכמובן לשיקולים אידיאולוגיים בהיותנו מדינה יהודית. אין לי ספק שבקעת הירדן חייבת להישאר בשליטה ביטחונית ישראלית בודאי בתקופה בה הכול מתכוננים (וחלקם אף מייחלים) להקמתה של מדינה פלסטינאית שהיכולת שלנו לבקר את מעשיה אז יהיו מוגבלים. ישיבה פיזית בבקעת הירדן תאפשר לנו לקיים בקרה על הכנסת אמצעי לחימה לתוך שטחי המדינה הפלסטינאית ולצמצם משמעותית את הסיכון שלנו מהפרות כאלה. הישיבה בגב ההר חיונית באותה מידה שבה הוגדרה בזמנו בתחילת שנות השבעים. שליטה גיאוגרפית בשטחים שולטים מזרחה חיונית במיוחד שאינה יוצרת חיכוך עם אוכלוסיה פלשתינית צפופה שאינה קיימת באזור.

לדעתי ביטחון לאומי חייב להיות מבוסס בראש ובראשונה על אחזקת שטח. מאז ומעולם אחזקת שטח הייתה הבסיס לריבונות. בשנים האחרונות עת הפכו לזמינים כלי הנשק תלולי המסלול ובראשם טילי קרקע קרקע ואף רקטות פשוטות יש טוענים שאחזקת השטח אינה חשובה. הראייה לכאורה היא שגם שטח קרקעי אינו תווך מספיק בהתגוננות ואינו מונע פגיעה בנפש וברכוש של היריב. אותם הטוענים שוכחים שכמעט אף מלחמה בעולם לא הוכרעה בירי מרחוק ותבוסה הונחלה רק כאשר היריב תפס את שטחו של האויב. שטחים מסייעים בבלימה, בפיזור הנזק של הירי וגם מעניקים זמן יקר למגן בעת התקפה קרקעית של האויב. החשיבות של השטח הקרקעי לא ניתנת לדעתי להגזמה. לאחר מלחמת ששת הימים כאשר היו רבים שהיו מוכנים לחזור לשטחי ארץ ישראל שלפני המלחמה תמורת שלום אמת היו אחרים שדגלו (ולא מטעמים אידיאולוגיים) בהמשך אחזקת השטח ולו רק ממניעי הגנה וריבונות. תוכנית אלון המפורסמת גרסה שכדי להגן על מרכזי האוכלוסין של המדינה יש לשמר בשליטתנו את גב ההר ובקעת הירדן. בקעת הירדן כחוצץ בינינו לבין מדינות אויב במזרח וגב ההר כדי להעניק שליטה קרקעית כלפי מזרח שתגן על ירושלים הבירה ותשמור על מרחב שפלת החוף המאוכלס ביותר במדינה. על בסיס תפיסה זו נסלל כביש אלון ואף הוקמו מספר ישובים בבקעת הירדן. נכון שהיקף ההתיישבות במקומות אלה היה קטן יחסית לעומת ההתיישבות ביהודה ושומרון אבל בפועל הכוונה וההבנה בחיוניות האחיזה בשטחים אלו לא היו שנויים במחלוקת.

לנושא זה לדעתי יש שתי תשובות. התשובה האחת קשורה לעומק אסטרטגי המבוסס על שטחי קרקע שיכולים במצבים מסוימים לספק התראה וזמן לבלימת האויב והתשובה השנייה היא החלטה שהמודיעין צריך לספק התראה לא על בסיס תחזיות המבוססת על כוונת האויב אלא תחזיות המבוססות על אפשרותו בעין לייצר מתקפה. החיסרון הבולט של שיטה זו היא עלותה. הצורך של המדינה להחזיק כוחות גדולים מגויסים בנקודות אסטרטגיות לאורך זמן קשה ויקר. מאידך מהו המחיר שמדינה מוכנה לשלם על קיומה? האם יש לכך בכלל מחיר? ניתן גם להוביל שינויים בתפיסת השטח כך שלא כולם יהיו מבוססים על כוחות סטטיים וכמובן שינויים בהקצאת הכוחות ובתחומי האחריות בין הצבא למשטרה ולמג"ב ועוד. ניתן להעביר את הפעילות שאופייה הוא משטרתי ושהיא נעשית היום בשטחי יהודה ושומרון ע"י הצבא למשטרה האזרחית, כך גם תגדל המשטרה ותגייס כוח אדם שחלקו אינו מועסק היום וככה יוכלו חיילי צה"ל להיות מנותבים למשימתם המקורית, שמירה על גבולות המדינה ואימונים נושא שהוזנח יחסית בשנים האחרונות גם אם קיבל שינוי חיובי לאחר מלחמת לבנון השנייה. לסיכום לאחיזה בשטח הקרקעי יש חשיבות רבה ואין לוותר על יתרונותיה בקלות בוודאי מתוך מחשבה שעידן הנשק תלול המסלול מייתר אותם. הקרקע ואחזקת השטח יכולים גם לסייע בהגנת המדינה באותם מקומות ומקרים בהם מתקשה המודיעין הלאומי לספק התראה אסטרטגית ראויה ובזמן שניתן לעשות בה שימוש אפקטיבי.

המשאבים שהמדינה משקיעה בזרועות אלו לא פחתו ובתקופת חלוץ כרמטכ"ל "התקדש" הכוח האווירי על חשבון זרוע היבשה בצורה קיצונית. מפקדות גייס נסגרו, חטיבות שריון פורקו, פותחה תורת לחימה של "אש מנגד", התמרון היבשתי הוגדר כמיותר ושלל מילים גבוהות שאיש לא הבין (לעתים גם נושאיהם ברמה...) נכנסו ללכסיקון הצה"לי. התוצאות של כל אלו היו הישגי צה"ל המוגבלים במלחמת לבנון השנייה מה שחייב בסיומה את התפטרות הרמטכ"ל כאחראי למוכנות הצבא ולניהול המערכה ולביטול מרבית החלטותיו בנושא בניין הכוח וההצטיידות. לצערי עדיין לא הופנמה במלואה התפיסה הדורשת יתר איזון בין מרכיבי הכוח בצבא. כדוגמה ניתן להביא את ההחלטה על רכש של מטוסי F-35 בסכומי עתק שיכולת החמקנות שלהם הוגדרה כקריטית למלחמה הבאה אבל מאידך יכולת חמקנות זו אפשרית רק בנשיאה מוגבלת למדי של חימוש שכולו בתוך גוף המטוס. במצב זה תקיפה משמעותית של יעדי אויב בטווחים רחוקים אינה מעשית ושימוש בתדלוק אווירי ינטרל את היכולת החמקנית. הזרוע המודיעינית נכשלת בשנים האחרונות פעם אחר פעם בהתראות אסטרטגיות. יש דוגמאות רבות לכך: הפשרה שהושגה בין החמאס לרשות הפלסטינאית וההסכם שנחתם בעקבותיה בחודש האחרון הם רק דוגמה אחת (כשבועיים לפני החתימה על ההסכם נשאל בעניין ראש אמ"ן ותשובתו לימדה כי לא היה קיים במערכת מידע בתחום). גם נפילת המשטרים הערביים ובראשם מובראך נשיא מצרים לא נחזתה ע"י אמ"ן, כמו גם התפרקות לוב ממאמציה לפיתוח נשק גרעיני ועוד ועוד. לא אכנס לקונספציה שקדמה למלחמת יום הכיפורים היות שנכתבו על כך תילי תילים של מסמכים. השורה האחרונה היא שמדינת ישראל משקיעה הון עתק בזרוע המודיעינית ובכל הקשור להתראה אסטרטגית זרוע זו נכשלת פעם אחר פעם באספקת מידע רלוונטי ובזמן. יש מקום לבירור מעמיק כיצד מצב זה קורה שוב ושוב. התירוץ שנשמע במקרים אלה טוען שאלו אירועים לא מתוכננים ולכן גם לא ניתן לחזות אותם, כאילו שהתראה מודיעינית צריכה להתבסס רק על אירועים מתוכננים שהמידע עליהם מודלף מהיריב לכוחותינו. מה בדבר תחזיות והערכות מצב המבוססות על היכולת העובדתית של האויב ולא רק על כוונותיו? הנושא שנראה לי חשוב לא פחות הוא כיצד ניתן בכל זאת לשמור על קיום המדינה גם כאשר ההתראה המודיעינית לא באה או מגיעה באיחור.

לצד הצורך בשטח כהגנה לאומית מפני צבאות של מדינות אי-אפשר להתעלם מהצורך באחזקת שטח כמניעה של פעילות טרור. בשנים האחרונות בהם הטרור האיסלאמי מהווה את אחד היריבים המשמעותיים כנגד ישראל ובעיקר כנגד אזרחיה אי-אפשר להתעלם מהיתרון שבאחזקת שטח למיגורו. הדוגמאות רבות מספור אבל גם אם נתייחס רק לקורה ברצועת עזה מאז ההינתקות והיקף הטרור היוצא ממנה כנגד יישובי הדרום נראה כי היכולת הצבאית והסיכולית שלנו ירדה מאוד כאשר אין לנו אחיזה בשטח. נכון, פותחו אמצעים טכנולוגיים ואחרים כדי לכסות על הפער שנגרם מאי נוכחותנו בשטח ועדיין מרבית גורמי ביטחוני יצהירו כי מבחינת איסוף מידע וסיכול טרור אין תחליף למגע הישיר ולישיבה בשטח עצמו. יציאה משטחים מאוכלסים לא הייתה מעולם המנדט של הצבא ותמיד היא נגזרה מהחלטות של הדרג המדיני. על גורמי הביטחון להציג בפני הדרג המדיני את המחיר שיש ליציאה כזו ולנסות לכסות על הפערים בדרכים אחרות כפי שעושה השב"כ וצה"ל בכל הקשור לרצועת עזה.