בשנתיים האחרונות דלפו מעת לעת רסיסי מידע בנוגע לישיבות סוערות בחדרי חדרים העוסקות בסוגיית התקיפה באירן. לאחרונה התבהרו יחסי הכוחות: מצד אחד נתניהו וברק תומכים בתקיפה כמוצא אחרון ומנגד דגן, אשכנזי, ידלין ודיסקין, מגובים בתמיכה נלהבת של שמעון פרס (שהתנגד בעבר נחרצות לתקיפת הכור בעירק) שוללים באופן נחרץ. בחודשים האחרונים סיימו כל המתנגדים את תפקידיהם וכעת הם רשאים לדבר. מי שעושה זאת בהתלהבות חריגה הוא ראש המוסד היוצא, מאיר דגן. בסוף השבוע האחרון ביקר דגן באופן בוטה את נתניהו וברק והציג את השלכותיה הקשות של תקיפה באירן. אין מחלוקת כי תקיפה כזאת תוביל לתוצאות קשות, אך דגן ומחנהו לא התייחסו למצב בו המשמעות של הימנעות מתקיפה היא נשק גרעיני בידי אירן. כאשר מדרגים את התסריטים העתידיים האפשריים מהטוב ביותר לגרוע, נמצא בשני המקומות האחרונים את האופציה של תקיפה באירן ואת האופציה של אירן גרעינית. קיימות אפשרויות "סימפטיות" בהרבה: התמוטטות משטר האייתולות, כניעה של אירן מול הסנקציות הכלכליות, פעולה צבאית של קואליציה בינלאומית והמשך עיכוב תוכנית הגרעין באמצעות פעולות חשאיות. במידה שאחת האפשרויות הנ"ל בת-יישום, אין עוררין על-כך שדגן צודק. אולם על-פי כל הסימנים השעון מוסיף לתקתק, האירנים מתקדמים באיטיות נחושה, פעולה אגרסיבית של הקהילה הבינלאומית לא מסתמנת באופק, ולאור הסיכוי הגבוה כי אובמה יישאר בכיסאו עד סוף 2016 הסיכוי פוחת עוד יותר. ככל שהאפשרויות ה"ידידותיות" מתרחקות, מתקרבת ההנהגה הישראלית לבחירה בין שתי אפשרויות גרועות ומשימתה היא לבחור בפחות גרועה מביניהן. קיומו של ויכוח כה קשה נותן למעשה מענה לשאלה האם תקיפה כזאת בכלל אפשרית? מן הסתם אילו הייתה בלתי-אפשרית, לא היה צורך בוויכוח ודגן לא היה מתבטא כי "הוא חושש שכעת אין מי שיעצור את ברק ונתניהו". את השלכותיה הקשות של תקיפה ישראלית באירן כבר פרס דגן בהרחבה. לשיטתו, תוצאות אלו הופכות את רעיון התקיפה ל"טירוף". אולם מה יקרה אם ההימנעות מפעולה כזאת תוביל להשגת נשק גרעיני בידי אירן? התסריט האפוקליפטי, לפיו ביום נשק כזה ישוגר לליבה של ישראל, קלוש ביותר. אולם השגת נשק גרעיני בידי אירן תוביל לסדרת תהליכים שיהפכו את המזרח-התיכון למקום בלתי-אפשרי ויציבו את ישראל בנחיתות אסטרטגית בלתי-נסבלת: חזית צפונית אימתנית ארסנל הטילים המפואר של "חיזבאללה" יוכל לצאת סוף-סוף מהניילונים. ההרתעה הישראלית המונעת את השימוש בו כיום תספוג חבטה אנושה עם השגת נשק גרעיני על-ידי אירן. פרובוקציות של "חיזבאללה" (אם באמצעות שיגור טילים לערי ישראל ואם באמצעות פעולות נקודתיות דוגמת יולי 2006) יגובו באיום אירני לעשות שימוש בנשק המצוי בידיהם במידה שישראל תחליט לשבור את הכלים. ראש-ממשלה ישראלי יעמוד בפני דילמה בלתי-נסבלת של השלמה עם הפרובוקציות הללו או מענה חריף תוך סיכון בעימות מול מדינה גרעינית. סיטואציה היסטוריה קשה דוגמת "משבר הטילים בקובה" עלולה להפוך למצב יומיומי עבור ההנהגה הישראלית. בנוסף לכך, צה"ל והממשלה יאלצו לחיות בחרדה מתמדת שמא נשק גרעיני יזלוג מאירן ל"חיזבאללה" ויוצב בסמוך לגבולה הצפוני. סוריה, הצלע השלישית ב"ציר הרשע" המזרח-תיכוני, תוכל לחדש את תוכנית הגרעין שלה שסוכלה בשנת 2007. אם תחליט ממשלת ישראל לנסות ולסכל אותה פעם נוספת, היא תיאלץ לעשות זאת מול סיכון בסדרי גודל שונים לחלוטין, כאשר מאחורי סוריה תתייצב "אחות גדולה" חמושה בנשק גרעיני. כל זאת לפני שהזכרנו את ארסנל הטילים הכימיים של סוריה בהם היא אינה חולמת להשתמש כיום מחשש לתגובה ישראלית, אולם תמונת המצב עשויה להשתנות כאשר מאחורי סוריה תתייצב בת-ברית גרעינית. אין זה אומר כי צפון-ישראל יהפוך לזירה של לחימה בלתי-פוסקת, אך יכולתן של סוריה ו"חיזבאללה" לשבש את חייהם של אזרחי ישראל תגבר פלאים. מנגד, היכולת של ישראל לשתק הטרדות אלו תפחת פלאים. דהרה של מדינות הנפט לזרועותיה של אירן בצר להן ונוכח האימפוטנטיות האמריקנית שהפקירה אותן ואיפשרה לאירן להשיג נשק גרעיני, ייאלצו נסיכויות הנפט העשירות והקטנטנות להרכין ראש ולהצטרף למחנה האירני. ההצטרפות תהיה האמצעי היחיד שלהן להימנע מלהפוך ליעד הראשון לתקיפה של המעצמה הגרעינית החדשה. מהלך זה יכול להימנע בגלל הסיכוי שארצות-הברית תסרב להשלים עם השתלטות אירנית על הנפט במפרץ, אולם קו תקיף כזה לא אפיין את ארצות-הברית בעידן אובמה. בכל מקרה, גם אם תחליט ארה"ב לנקוט בקו דוגמת זה שנקטה מול סדאם ב-91', מדיניות התקפית כזאת מול מדינה גרעינית תוביל לרעידת-אדמה בכל המזרח התיכון. התגרענות אזורית בעוד שהמדינות הקטנות יעמדו במצב של אין ברירה וידלגו לזרועותיה של אירן, הרי שמלבד סוריה גם מצרים, ערב-הסעודית וטורקיה יפתחו במירוץ מהיר להשגת נשק גרעיני. הקהילה הבינלאומית תתקשה לפעול נגדן בנחרצות, שהרי במזרח התיכון ה"חדש", בו מחזיקות אירן ולפי מקורות זרים גם ישראל בנשק גרעיני, השגת נשק כזה היא צורך קיומי לשם הישרדות. המזרח-התיכון הוא אחד האזורים הבלתי-יציבים בעולם גם כיום, כאשר יש בו רק מדינה גרעינית אחת (על-פי פרסומים זרים). תוך מספר לא רב של שנים יהיו במזרח-התיכון חמש או שש מדינות גרעיניות. חוסר היציבות השלטונית במדינות הגרעין החדשות וקשריהן עם ארגוני טרור שונים ומגוונים, יהפכו את הסיכון למלחמה גרעינית ו/או פיגוע גרעיני לגבוה מכדי שיהיה אפשר לנהל באזור מסובך זה שגרת חיים נורמלית. תהליכים אלו הם רק חלק מההשלכות הקשות אליהן עשוי גרעין אירני להוביל. כלל לא התייחסתי לפגיעה הקטלנית בכלכלת ישראל כתוצאה מתוספת אדירה שתידרש לתקציב הביטחון, בריחת משקיעים זרים (ומקומיים) וחידוש הטרור מצד "חיזבאללה" ו"חמאס" בחסות הפטרון הגרעיני. בסופו של דבר, ההשלכות של קיומו של גרעין אירני יעמידו את ישראל (ואולי גם את הקהילה הבינלאומית) בפני שגרה בלתי-אפשרית, ועשויות בסופו של דבר לאלץ קבלת החלטה כמוה עוד לא הייתה, של יציאה למלחמה נגד מדינה גרעינית כדי לפרק אותה מנשקה. לכן כאשר דגן מציג באופן מדויק את ההשלכות הקשות של תקיפה באירן, הוא מעמיד במכוון או שלא במכוון תמונה מעוותת בפני הצופים. תמונה מלאה חייבת לכלול התייחסות גם למשמעות של מצב בו הימנעות מתקיפה כזאת (כהמלצת דגן ואשכנזי) מביאה להשגת נשק גרעיני בידי אירן. עבור אהוד ברק אין זאת הפעם הראשונה בה הוא ניצב כמנהיג מדיני מול התנגדות גורפת של בכירי הצבא. בשנת 2000 כיהן ברק כראש-הממשלה וכשר הביטחון, והוביל את יוזמת הנסיגה מלבנון. כנגדו התייצבה חזית צבאית בראשות הרמטכ"ל מופז, מגובה בראש אמ"ן בוגי יעלון ובאלוף פיקוד צפון גבי אשכנזי. המפקדים הבכירים (בעיקר מופז) טענו כי מדובר במהלך מסוכן וחסר-אחריות, וכי המשך ההתבוססות של חיילי צה"ל בלבנון על המחיר הכרוך בכך עדיף לאין ערוך על תסריטי האימה אליהם תוביל הנסיגה. 11 שנים לאחר השלמת הוצאת צה"ל מלבנון ישפוט כל איש האם הצדק היה עם ברק או עם בכירי הצבא.