אומרים שהוא היה בן 75 במותו, אני אומר הוא היה בן 75 בחייו עד מותו. עד עולם – מאז שזה קרה – אזכור אותו תמיד כש"קרן-אור" סוררת, מיותרת, תחדור לאיזשהו חלל הקרנה חשוך של סרט כלשהו – לא חשוב איזה, לא חשוב אם הוא טוב או רע, לא חשוב אם עשו אותו לפני שנות אור או שעדיין לא עשו אותו בכלל, למשל עד לרגע זה. היינו רואים סרטים באולמות קטנטנים, מיוחדים להקרנות מוקדמות, לפני שהסרט יוצא בהקרנות מסחריות. זה היה או במרתף של אלנבי 32 – "תיבת נוח", או אצל "פאולי" ברחוב בר-כוכבא. גם כשההקרנה הייתה מתחילה בזמן או באיחור קבוע – תמיד היו לה גם מאחרים או כאלה שהיו יוצאים ממנה באמצע או לפני הסוף, בדרך כלל גברים, בדרך כלל לשירותים – וזה היה מטריף אותו, כל יציאה וכל כניסה כזאת הייתה משגעת אותו, מוציאה אותו מהריכוז (ומהפוֹקוּס) בגלל אותה הפרעה של קרן-אור מיותרת שהייתה מבליחה לָאוּלָמוֹן הקטן ו"גונבת" לו את החדות והנראוּת הטובה של התמונה. ולא חשוב באיזה סרט - ליכין הירש, הצלם, קרן אור מיותרת הייתה בבחינת פטיש-אוויר רועם באמצע קונצרט בהיכל התרבות שעוד לא גמרו לשפץ. האדם הרגיש ונעים ההליכות הזה היה משתגע והופך לנרגן ורגזן על מעולל השערוריה הוויזואלית ההרסנית הזאת, שבסך-הכל לא הצליח להגיע בזמן להקרנה, או חייב היה לצאת ולהטיל את מימיו בשירותים המצחינים. יכין הצלם רצה "שקט ויזואלי". הוא רצה שהאולם, גם אם הוא אוּלָמוֹן רעוע ומוזנח, יהיה בבחינת 'קאמרה אובסקורה' והוא בתוכה מאחורי נקב האישונים של העדשה. ואתם יודעים מה?! לא רק זה הפריע לו - לימים, כשפסקו ההקרנות המוקדמות בָּאוּלמוֹנִים הרעועים ועברו לקומפלקסים הגדולים, נושא השיחה שלו היה הפורמט של הפריים בו מוקרנים הסרטים, היחסיות בין הרוחב לאורך של המסך – אם היא, לפי מה שהתכוון הצלם והבמאי - או שהיא סתם מה שמתאים במקרה למקרין, גם זה היה 'מטריף' אותו. הוא רצה לראות את הסרט בשקט, בניקיון ויזואלי מוחלט – בדיוק כמו שהיוצרים רצו שהוא יראה אותו. ולא רק באולמות זה הפריע לו, זה 'הרס' אותו גם בבית, בצפייה בטלוויזיה הפרטית בערוצי הסרטים – ואז הוא הוציא את תלונותיו לכיוונם של הזכיינים, אם אלה הם בכבלים, בלוויין, או סתם "באוויר". נחת זרועו לא הניחה להם, גם בקיטורים ואפילו בכתיבת מכתבי-תלונה של: "תנו לי לראות את הסרט כמו שעשו אותו, אל תגעו לי בו". יכין עצמו, שהיה מומחה אדוק ונלהב של קולנוע ואמנות בכלל, גם צילם סרטים, גם תיעודיים וגם עלילתיים. אני עבדתי איתו בשניים או שלושה. הראשון היה "סופו של מילטון לוי" של נסים דיין בשנת 1979, אחר-כך באו "רומן זעיר" ו"הרימו עוגן" שביים דני וולמן, שם הוא שימש כצלם מצלמה שנייה לצידו של אילן רוזנברג. בעבודה היה יכין שקט, לא נרגן ולא רגזן – שקט, נחמד, מרוכז בעבודתו ואפילו חייכן ושמח. הוא ידע מה הוא אוהב, והוא עשה את מלאכתו באומנות של נזיר קדוש. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני כשלושה-ארבעה שבועות בהקרנה של סרט גרמני "עיילה", שעשה במאי טורקי בקולנוע דיזנגוף (שמשום מה למרות ההודעות על כך עדיין לא נסגר והפך ל'סופר-פארם'). יכין הגיע עם אשתו ציונה וישב בשורה שלי. כשראיתי אותו, מיד שׁוּב נזכרתי כמובן ב"פאולי" ובאותה קרן אור סוררת ומיותרת; שאלתי אותו "אם הוא זוכר אותה?!" – "את מי?!", הוא שאל אותי מחייך. "את קרן האור המיותרת שתמיד הייתה מפריעה לך ב'פאולי' או ב'תיבת נוח'?!", אמרתי לו. הוא צחק במלוא פניו, "מי זוכר שהיה 'פאולי'?!", אמר, והאולם מיד החשיך, הסרט הגרמני/טורקי התחיל להתנגן בעיניים ובאוזניים – בלי שמישהו באולם יעז להפריע, להוציא הגה או מילה, מלבד לצאת פה ושם (כשזה ממש הכרחי) לשירותים המרווחים קצת יותר. יהי זכרו של הצלם, הבמאי והקולנוען רווי התרבות הנכונה יכין הירש ברוך!!! ומבחינתי, מיד עם דבר הידיעה על מותו: "האקשן הוא כזה..." / שאול דישי אתה מת בלי להודיע, אתה מת בלי להשאיר הודעה, אתה מת בלי לקבל הודעה על 'קח', אתה מת בלי לקבל הודעה מראש-השנה או מראש-הממשלה הבריטי, אתה מת בלי שאף-אחד הכין, מכין, יָכִין אוֹתְךָ – או אוֹתָךְ (צִיּוֹנָה) לזה. לזכרו הטרי והחם של הצלם ואיש הסרטים יכין הירש שמת פתאום בתחילתו של קיץ.