לפני מספר ימים התפרסם באתר זה מאמר חשוב ("מי מפקח על תוכניות הרכש של צה"ל" מאת אריה אגוזי). המאמר מעלה לסדר היום סוגיות חשובות בהתנהלות מערכות הרכש של צה"ל בכלל ושל המדינה בפרט, ממאמר זה עולה שהדברים כיום אינם מתנהלים בצורה נכונה.
איך נקבע רכש?
רכש של נשק הינו תולדה של ניתוח איומים רב שנתי שנעשה במועצה לביטחון לאומי ובמטכ"ל/אג"ת. לאחר מכן נעשה תכנון של המענה לאיומים הללו, לרבות הנגזרות הטקטיות והאסטרטגיות המחייבות רכש מסוים לקדם את הסכנות, לרבות ניתוח האמצעים שבידי האויב (הן הקיימים והן הנרכשים בעתיד).
מרבית מערכות הנשק לרכישה הינן לטווח בינוני (3 עד 5 שנים) או לטווח ארוך יותר (עד 9 שנים), לפיכך, כל ניתוחי האיומים, ניתוחי האויב, יישום אסטרטגיות וטקטיקות הינן בגדר חיזוי... מנומק אמנם, אבל עם מרחב גדול לטעויות.
ניתוח הרכש
המערכת הנרכשת עצמה צריכה להיות תואמת לתוכניות המגננה או ההתקפה של צה"ל, לכושר כח-אדם לתפעלו, לתחזק אותו ולשמר אותו. כאשר מדובר בשדה הקרב הקרקעי העתידי, נושאי אוטומציה והשענות על מערכות לא מאויישות, מחדד יותר ויותר את הצורך במערכות בקרה ופיקוח על הרכש, לרבות פיקוח שאינו חלק ממערכת הביטחון.
מדוע פיקוח
לאחרונה למדנו על מספר חילוקי דעות בהקשר לרכישה/לייצור של מערכות נשק מסוימות. בנושא ה"חמקן" לדוגמה (35-F) שמחירו כ-140 מיליון דולר למטוס, השאלות המרכזיות הן: מדוע אנחנו בכלל צריכים את ה"חמקן"? האם המחיר מצדיק את הרכישה והאם 6 מטוסי 16-F לא עדיפים באותו המחיר? כמו-כן, מהו הזמן המשוער עד שהאויב ימצא את הדרך והפתרון לזהות את ה"חמקן"...?
בנושא הגנת העורף, עדיין קיים ויכוח אם ההחלטות על "כיפת ברזל" ולא על מערכת ה"נאוטילוס" נבעו מאינטרסים לא רלוונטיים לביצועים של התעשיה המקומית, או מדוע למשל לא נרכשו מערכות "פלנקס" שהינן זולות, ניידות ומסוגלות להגן מיידית ובהצלחה על כל ישוב וישוב מקסאמים ומפגזי מרגמות.
מי יפקח
מוצע לפיכך שוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת, אשר לידה יסייעו מספר מומחים ומדענים תהיה זו שתיתן את המילה הסופית בכל רכש משמעותי הקשור לצרכים הביטחוניים של המדינה. הוועדה תרכז התנגדויות, תחקור ותתשאל ותביא החלטות מאוזנות ולא תפעל רק לפי החד-צדדיות של הזרוע האינטרסנטית בצה"ל. (זו אגב הדרך בה מתבצעות החלטות הצטיידות של צבא ארה"ב).