"התקווה" הוא השם של ההמנון הרשמי הלאומי של מדינת ישראל. התמליל של "התקווה" נכתב בשנת 1878, בזולוצ'יב, גליציה, אזור היסטורי במזרח אירופה, על-ידי המשורר היהודי נפתלי הרץ אימבר. במקורו, השיר הוא בן תשעה בתים ושמו "תקוותנו". שירו של אימבר מתאר את מחשבותיו ורגשותיו בעקבות הקמתה של פתח תקוה, אחד היישובים היהודיים הראשונים בפלשתין העותומאנית. לאחר מכן, השיר אומץ כהמנון של חובבי ציון - הנחשבים כחלוצי ובוני התנועה הציונית המודרנית, ומאוחר יותר היה ההמנון של התנועה הציונית בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. כמו-כן, בשנת 1880 שימש כהמנון של מספר יישובים יהודיים.
מקורה של מנגינת "התקווה" שנוי במחלוקת. או שהיא מבוססת על מנגינה עממית אירופית בשם
"לה מנטוואנה", או שזוהי מנגינה עממית רומנית בשם
"קארול-קו-בוי". המנגינה הסופית נכתבה על-ידי
שמואל כהן, עולה מבסרביה, אזור היסטורי במזרח אירופה המוקף בנהר הדנייסטר ממזרח ונהר הפרוט במערב.
ב-14 במאי 1948, ה' באייר 5708, בשעה 16:00 בערב,
דוד בן-גוריון פתח את טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל על-ידי דפיקות בפטישו על השולחן, מה שגרם לתגובה ספונטנית מ-250 האורחים ששרו את "התקווה", שעדיין, באופן רשמי, לא הוכרז כהמנון הלאומי. אף על-פי שהיה מוכר כהמנון הלאומי, רק בנובמבר 2004, כאשר הפרלמנט הישראלי - הכנסת - אישר את תיקון חוק הסמל והדגל, ששמו כעת הוא חוק הדגל, הסמל וההמנון הלאומי - התקווה הפכה להיות ההמנון הלאומי הרשמי של מדינת ישראל.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה רבה הראשי של ישראל לפני שהמדינה הוקמה מחדש. כמשורר ופילוסוף בעל שם עולמי, בתחילת המאה ה-20 הוא כתב את השיר האמונה", כהמנון חילופי. למרות שהוא כיבד את הציונים החילוניים ועבודתם, לדעת הרב קוק, הבורא חסר ב"התקווה". "האמונה" מתייחס לשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות - במהלכם, כשבית המקדש היה קיים, הגיעו יהודים לירושלים כדי לחגוג. ההמנון הלאומי החילופי של הרב קוק, עבור מדינת ישראל, ממקד את התורה כמרכיב המרכזי של העם היהודי החוזר לארץ ישראל, ורואה את התהליך הזה כצעד גדול לגאולה של ישראל, ובמשתמע - של העולם כולו.
בביצוע המודרני שלו, התמליל הרשמי של ההמנון, "התקווה", משלב רק את הבית הראשון של השיר. הנושא העיקרי של הבתים הנותרים הוא הקמתה של מדינה ריבונית וחופשית בארץ ישראל, תקווה שהתגשמה עם הקמתה של מדינת ישראל. הדגש בהמנון הוא כפול: "להיות עם חופשי בארצנו" וב"ארץ ציון וירושלים".
השנה הוזמנתי להשתתף בחגיגת יום העצמאות של מדינת ישראל, מסיבה שנערכה על-ידי הקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג'לס, קליפורניה. למרות שהיה זה אירוע אלגנטי, בשבילי הוא לא היה מספיק ישראלי, לא היה לו ניגון לאומי. האווירה הייתה רב-תרבותיות עמוקה. מה שהטריד והרגיז אותי מאוד, היה שהקהל לא שר את המנון התקווה שלנו - זרים שרו אותו עבורנו. בדרך כלל, ובמיוחד כשחוגגים אצלנו את יום העצמאות של ישראל, הקהל החוגג שר את "התקווה". לא בפעם זו. הפעם הושר ההמנון על-ידי קבוצת נוער אמריקני מוכשרת, פאנקית, אך לא יהודית, שלא היה לה שום קשר לשיר, וחבריה אפילו לא הבינו את המשמעות העמוקה של מילות השיר עבור העם היהודי. בשבילם היה זה רק ביצוע אמנותי, ריק מכל תוכן לאומני-ישראלי.
ההמנון והדגל של אומה הם הסמלים המאחדים את אזרחיה כאחד. לא משנה היכן הטקס מתקיים ולאיזו מדינה הוא מתייחס, כאשר הדגל הלאומי של האומה מוצג וההמנון מושר, אזרחי מדינה זו מתרגשים בשעה שהם שרים את ההמנון שלהם. על אחת כמה וכמה הישראלים, העם היהודי שנאבק במשך 2000 שנה לחזור למולדתו. על אחת כמה וכמה הישראלים, שעדיין נלחמים על עצמאותם המלאה ועל שלום נצחי.
מדינת ישראל היא המדינה היחידה על פני כדור הארץ שהלגיטימיות שלה מועמדת בסימן שאלה ומאותגרת. ואזרחיה, באופן קולקטיבי, הם יעד לאנטישמיות, בצורת החרמה למיניה, נישול השקעות, סנקציות, דמוניזציה, עיוות אנושיות וניסיון לשלול את חוקיותה. הערבים ועוזריהם רוצים להרוס את המפעל הציוני.
כאשר הקונסול הכללי של המדינה היהודית, ישראל, מחכיר את שירת "התקווה", ההמנון הלאומי של המדינה, ללא-ישראלים, שאינם אפילו דוברי עברית, הוא עשה את הצעד הראשון לוויתור על ריבונות מדינת ישראל, אפילו כמחווה סמלית. ואויבי ישראל עומדים ליד הדלת, ממתינים למחווה שכזו.
מעל לחמישה מיליון ישראלים ותומכי ישראל רבים ברחבי העולם, נמצאים מהבוקר עד הערב בכוננות, כדי לוודא שמדינת ישראל מוגנת, ואני אחת מהם. אני לא רוצה אף פעם להשתתף בחגיגה כלשהי שבה ההמנון שלנו מושר על-ידי מישהו אחר מלבדנו. וכששרים אותו, אני רוצה לראות את ניצוץ דמעות השמחה בעיניהם של כל השרים אותו.
"התקווה" היא הציפייה, התפילה והאופטימיות של כל ישראלי ושל התומכים בישראל. שיהיה שלום בר-קיימא ושמדינת ישראל תוכל להגשים את שליחותה להיות אור לכל העמים והכוח המנחה לגאולה המלאה של ישראל והעולם כולו.