יש הטוענים, לאחר מותו, שהוא היה "האיש של פרס" ושימש כלי משחק בידו. עוד אחת מהטעויות הציבוריות שהתחבבו על התקשורת: חיים ישראלי העריץ שר ביטחון אחד, את
דוד בן-גוריון. לגבי כל יתר שרי הביטחון שעבד במחיצתם, לא פרס נחשב בעיניו למודל אלא משה דיין. "פרס היה מתחמק מהכרעות ודוחה את החלטותיו ל'דיון' ולעוד 'דיון' - בעוד דיין היה פוסק בו ברגע כשבאת אליו בשאלה כלשהי, לטוב או לרע, אבל היה פוסק במקום, וזה הקל מאוד על עבודה במחיצתו...", הסביר לי חיים. "מאז שהכרתיו שררו בינינו יחסי קרבה, רעות ואמון, ופשוט, אהבתי את האיש", הוא כותב בספרו, "מגילת חיים" (עמ' 241).
"מותו של חיים ישראלי הוא עבורי אבידה כבדה, שאין לה תחליף", ספד לו
שמעון פרס: "הוא היה חבר כאח לי...". האומנם?
"בהופעתי בפני סגל הפיקוד העליון של צה"ל לציון מאה שנה להולדת בן-גוריון, וכן בטקס הפרידה שמערכת הביטחון ערכה לכבודי לרגל פרישתי מעבודתי, באו כולם, כולם, כולם, למעט אחד; שמעון פרס לא היה בשני האירועים...", מציין חיים ישראלי בספרו "מגילת חיים" וממשיך: "צרמו לי דבריו, שהחבר היחיד שיש לו הוא
עמוס עוז... בפגישתנו בארבע עיניים לאחר מכן, הוא אישר לי, שאכן, כך אמר. אילו היה אומר, שיש לי מספר מצומצם של חברים אמיתיים, ועמוס עוז ביניהם, לא הייתי מתאכזב, אולם הוא ציין, שעמוס הוא
היחיד" [ההדגשה במקור].
נראה שיחסו המתנכר של פרס כלפי מי שהוגדר על ידו כ"חבר" וכ"אח" (לאחר מותו) חרה והכאיב לחיים ישראלי, אך אולי היה מוצא דברי נחמה בדברי ההספד שנשא לזכרו, אילו רק יכול היה להאזין להם, לולא באו באיחור כה רב.
וחבל, חבל על דאבדין ולאו משתכחין.