חופש או חינוך?

לפני שבועיים ראינו את כבוד שר החינוך מודיע על קיצור החופש הגדול של ילדינו, וכמה ימים לאחר מכן מבטל זאת. מלבד ההתנהלות המביכה לכשעצמה, העניין מעלה תהיות לגבי סדר העדיפויות של משרד החינוך בתקופה זו. בתקופה האחרונה אנו מוצפים במקרי אלימות ופשע בקרב בני נוער. סיפור ההתעללות הנוראי של נערים בני 14 מירושלים בחברם הטוב במשך שנים, הנער בן ה-16 שהתאבד בשל הקנטות שספג בפייסבוק, או סיפורו המזעזע של פיליפ גלר, שנרצח בידי חברו הטוב כאשר בני כיתתו רואים זאת ואינם מושיטים יד, הם רק חלק מהדוגמאות הרבות שניתן למנות בקלות בפתיחה מקרית של העיתון. למנות בקלות, אך לעכל בקושי. איפה הטיפול באלימות ובחינוך?! בתקופה נוראה כזו, ניתן היה לצפות משר החינוך שלנו לצאת בהצהרות משמעותיות לגבי שליטה באלימות, לגבי עידון הנוער, לגבי חינוך. לא לגבי חופש. לא שמענו על תוכניות לימוד חדשות, על דרכי טיפול שונות באלימות, על מציאת אלטרנטיבות לעיסוקים בשעות הפנאי, או על חיזוק העוסקים בחינוך על-מנת שיטיבו למנוע את התפשטות התופעה. אך שמענו על ועדה המתעסקת במשך תקופה בגיבוש המלצות על הארכת החופש. ואז חוזרת בה. ואולי בעצם גם אנחנו אשמים? גל הביקורת ששטף את השר גדעון סער במחאה על קיצור החופש, הוא מהחזקים שהופנו כלפיו מאז תחילת כהונתו. שום התעללות, ניצול או אפילו רצח, לא הצליחו לגרום לכל-כך הרבה הורים לחשוב שמשרד החינוך שלנו זקוק לניעור. האם נושאים כמו טיפול כושל במצב הנוער אינם ראויים לצעקה? האם אנחנו אדישים מדי, עד כדי שתיקה רועמת, כל עוד לא מאלצים אותנו לבטל את הטיסה שכבר הזמנו לאוגוסט?