בצר לגדוד, ומכיוון שהתאג"ד נע לאחור, או שהיה מחוץ לטווח הקו הקדמי, וכמובן בשל מחסור ביכולות פינוי ממונעות, פינתה פלוגה ה' בפיקוד אלי שורק את הפצועים של הגדוד למקום שנקרא בהמשך "גבעת הפצועים", מקום שהפך בדיעבד ל"גבעת המתים", והשם "גבעה" לא היה למרבה האירוניה גבעה, אלה אזור מוגן במקצת מאש המצרים על-ידי תלולית בגובה של כ 50 ס"מ. במקום לא היה תאג"ד, לא היה רופא מגדוד 890, לא היו חובשים עם ציוד לעצירת שטפי דם וחוץ מהשם "גבעת הפצועים" לא נעשתה בגבעה שום פעולה רפואית על-ידי פלוגה ה' בפיקודו של רס"ן אלי שורק, אחד המ"פ הוותיקים בגדוד. רופא של גדוד 100 שהגיע בשלב מאוחר יותר באותו בוקר עם נגמ"ש של תאג"ד גדוד השריון 100, לקח כמה פצועים מהגבעה, והוא נהרג כמעט מייד לאחר מכן מאש מצרית שנורתה לעבר הנגמ"ש בעת יציאתו מהשטח לנקודת איסוף פצועים אחורית. בסיכומו של דבר "גבעת הפצועים" הפכה ל"גבעת המתים", הפצועים המשיכו לגווע במקום ללא עזרה כלשהיא, כאשר הלוחם האחרון מבין פצועים שהופקרו שם, נפטר מפציעתו בסביבות 1400 (לפי עדותו של גור אריה יהודה ששון – היחידי שיצא בחיים משם – לאחר שחולץ על-ידי הכוח אחרי 1600 ב 17 לאוקטובר)

יציאתו של גדוד 890, גדוד העילית של חטיבת הצנחנים הסדירה, ללא מערכת רפואה וחילוץ שתוכל להגיב במהירות, ולהציל חיילים שנפצעו, איננה מקרית, ולמרות שחיל הרפואה ביצע קפיצות מדרגה מאז מלחמת השחרור, החיל עדיין לוקה בשילובו בתפיסת הקרב המודרני. בצבאות בעולם הכוח הרפואי מסומן בצורה ברורה על-ידי סמל הצלב האדום על-רקע לבן. הסמל הזה חייב להופיע על כלי הרכב, על האוהלים וכמובן על הקסדה והאפוד של החובש. החובש הקרבי בצבאות העולם, עוסק בהצלת חיים ולכן אין לו נשק אישי, הוא צריך לשאת עליו ציוד רפואי ככול יכולתו, תפקיד החיילים האחרים להגן עליו, עיסוק בנשק ובתחמושת מגבילים את החובש, לכן הם מיותרים, כך זה בצבאות העולם... על-פי אמנת ג'נבה על החובש להיות מסומן היטב בכדי שלא יפגע בקרב, זה כמובן לא הופך אותו לחסין אבל מעלה את שרידותו בקרב. ואצלנו? כידוע, עד לא מזמן ,הסמל המופיע על האמבולנסים של צה"ל ושל מד"א המגן דודי אדום, לא הוכר על-ידי ארגון הצלב האדום, שאגב מכיר בסמל הסהר האדום, רק לפני כשנתיים הכיר הלב האדום הבינלאומי בסמל חדש, המעוין האדום שבתוכו מופיע מגן דויד אדום, הסמל הזה עדיין לא מופיע לא בצה"ל ולא במד"א. נחזור לצה"ל, בצה"ל החובשים חמושים, כמו כול חייל חי"ר אחר, הכשרתו כחובש טובה, וצה"ל הוסיף בשנים האחרונות פאראמדיקים שמומחים בטראומה לגדודים, לפעמים על חשבון הרופאים, אבל, וזה ה- "אבל" הגדול, החובשים, הרופאים ואפילו ההליקופטרים המחלצים של צה"ל אינם מסומנים בסמל המוכר שיגן עליהם בקרב. הדבר מעורר תמיהה לאור לקחי המלחמות האחרונות, לצה"ל יש את כול הציוד הנדרש: "מיולים", טרקטורונים, נגמ"שים ואמבולנסים, כולם מסומנים כך: הם אינם מסומנים ככאלה כלל. ברור לחלוטין שמכיוון שהכוחות הרפואיים, החובשים והרופאים אינם לבושים באפודים מסומנים בבירור בסמל ה"מעויין האדום", ואפילו לא במגן דודי אדום כמו סמל מד"א, קשה להניח שהיחס אליהם יהיה שונה מהיחס לחיילים אחרים. הסימון של מגן דויד אדום על עיגול לבן, מופיע על כל הרכבים של כוחות הרפואה בצה"ל, אמבולנסים ונגמ"שים, אבל במלחמת יום כיפור, ובקרב גדוד 890 בלילה שבין ה 16 ל 17 לא היו לגדוד כוח חילוץ רפואי שהוכן לכך מראש, פלוגת החרמ"ש של "במבה" שחילצה את רוב נפגעי 890, ואת הבריאים, עשתה זאת עם נגמ"שי לחימה שלא היו מותאמים לנשיאת אלונקות, והפצועים נערמו בהם על הרצפה והספסלים. הנגמ"ש הרפואי היחידי שנחלץ לעזרת הגדוד היה נגמ"ש הרפואה של גדוד 100, לא נוכל לדעת אם נגמ"ש זה היה מסומן במגן דויד אדום או לא. בכול מהלך המלחמה שאותה עשיתי על נגמ"ש שחילץ פצועים, לא ראיתי בשדה הקרב, נגמ"שים עם סמל המגן דויד אדום עליהם. לסיכום מאמר זה, צה"ל לא שם דגש על סימון כוחות הרפואה שלו בצורה שתסיר ספק שכוחות הרפואה הם אומנם כוחות רפואה, והרעיון לשלוח לקרב גדוד שמאחריו נע תאג"ד רגלי ללא שום אמצעי פינוי, הוא יותר ממוזר, ובוודאי הביא לתוצאות העגומות של קרב זה.

בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר 1973 הבקיעה אוגדה 143 בפיקוד האלוף אריאל שרון את קווי ההגנה של צבא מצרים בתפר שבין שתי הארמיות המצריות הצולחות באזור דוור-סואר שבצפון האגם המר הגדול, צלחה את התעלה בראש גשר צר וארוך אותו תפסו גדוד צנחנים במילואים 565 בפיקוד סא"ל דן זיו, וגדוד שריון ופלוגת חרמ"ש מחטיבה 421 בפיקוד סא"ל גיורא לב. בעוד הצנחנים שומרים על אזור הצליחה פשט כוח השריון והשמיד את סוללות טילי הנ"מ המצריים שהיו פרוסות בגזרת הצליחה. פשיטה משוריינת זו אפשרה את יכולת הפעולה של חיל האוויר וכוחות היבשה של צה"ל בהמשך הלחימה. אוגדה 162 בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן) שהייתה אמורה כחלק מתוכנית הקרב לגרור את ציוד הצליחה וגשר הגלילים, להציבו ולעבור דרכו דרומה לעבר העיר סואץ, כדי לכתר את הארמיה המצרית השלישית - נחסמה במעבר ההכרחי של ציר עכביש בסמוך צומת טרטור ולקסיקון. הכוח המצרי של דיביזיה 16 שהתמקם בגבול הגזרה הדרומי לעל ציר טרטור, שלט באש על חלקים רבים של ציר עכביש שנמצא במקביל ומדרום לו. בשל מודיעין לקוי ועבודת מטה שניויה במחלוקת של אוגדה 162, המודיעין שהתקבל מליל הקרבות הקודם של גדוד הסיור 581 בפיקוד נתן שונרי (שהושמד כמעט כליל באש הכוח המצרי) לא נלקח בחשבון בתכנון הקרב של גדוד 890, שהוטס ממפרץ סואץ לרפידים במטרה לפתוח את ציר טרטור החסום. הכוח הגיע לשטח ללא כוח מסייע ארטילרי שנותר מאחור, ללא קצין קישור ארטילרי, כשמתווה הקרב שנמסר לו התבסס על מודיעין שגוי מיסודו, לפיו מדובר "במספר קטן של ציידי טנקים מצוידים בטילי סאגר אותם ישמיד כוח הצנחנים בתנועה של סריקה בפריסה רחבה על שני צדי ציר טרטור". בדיעבד הסתבר שהיה מדובר בכוח גדול מאוד, של דיביזיה 16 המצרית שהתחפר בתעלות ההשקיה של "החווה הסינית" והיה מצויד בתותחי נ"ט, בזוקות, תותחים ללא רתע בחיפוי טנקים וארטילריה. כוח זה גרם לצה"ל אבידות כבדות, עד שהובס ונסוג צפונה לאחר קרבות כבדים שניהלו שתי האוגדות של שרון וברן.

תכנון הקרב תוך התייחסות לנושא פינוי מובנה ומתוכנן של הפצועים בקרב

גדוד 890 נכנס לקרב בלילה שבין ה 16 ל 17 לאוקטובר 1973, כשהוא יוצא בתנועה רגלית מאזור מתג 55 על ציר עכביש, המשיך לנוע לעבר החיבור עם ציר טרטור ונתקל באש אפקטיבית ביותר של המצרים באזור מתג (ק"מ) 42 של ציר זה שם נלכד הגדוד באש הכוח המצרי, שהותירה אותו בסיום הקרב עם 43 הרוגים ומעל ל 100 פצועים, בנוסף לעוד 12 הרוגים של גדוד השריון 100 שבא לחלצו.

הגדוד נע רגלית יחד עם התאג"ד (תחנת איסוף גדודית) בפיקודו של ד"ר פנחס לבנה, כשהוא עמוס לעייפה בתרמילי התאג"ד, כשהאלונקות נישאות על-ידי החובשים ,כולל ציוד חבישה ונשק אישי לכול חובש. יחד עם הגדוד נעה מפקדת החטיבה עם הרופא החטיבתי וכמה חובשים שהיו צמודים לכוח המח"ט. התאג"ד נפרס מייד עם פתיחת האש, במרחק של כ 100-150 מטר מקו הכוח הקדמי, כשהוא חשוף לאש, וללא שום אמצעי פינוי ממונעים, כאשר התאורה היחידה שעמדה לרשותם, חוץ מהירח, היו פנסי "ר" צבאיים שאותם היה מסוכן להפעיל, אבל הופעלו מחוסר ברירה, זאת כאשר לתאג"ד לא הייתה שום דרך לפנות לאחור את הפצועים בצורה מסודרת, ובכך להגדיל את סיכויי השרידות של הנפגעים. התאג"ד התפנה לאחור באמצע הלילה מכיוון שאחד החובשים נהרג , והוא היה חשוף לאש המצרית. התאג"ד פינה בכוחות עצמו רגלית את פצועיו, לאזור עכביש 55 שם נמצא הפח"ח (פלוגת חיל רפואה חטיבתית) של חטיבה 35. יש לציין שבשלב הראשוני של הקרב בטרטור 42, לא התבצע כל חילוץ מסודר של הפצועים והבריאים משטח ההריגה.