בשבת ימלאו חמש שנים לנפילתו בשבי של גלעד שליט. בחודשים האחרונים פרשו מתפקידם ראשי מערכת הביטחון של ישראל ובפי כולם הודאה ברורה על כישלונם בהחזרתו של שליט ואמירה שאין אופציה צבאית לשחרורו.
האופציה הצבאית חייבת להיות בעדיפות ראשונה אבל כאשר ראשי המערכת אומרים כי היא לא קיימת אחריותה של הממשלה לאתר דרכים חלופיות. הפעולה הראשונה שהממשלה הייתה צריכה לבצע מיד לאחר החטיפה ועדיין לא מאוחר ליישם היא הדדיות. מניעת ביקורי משפחות של אסירים פלשתינים ומניעת ביקורי נציגי הצלב האדם אותם. כל עוד גלעד שליט לא זוכה לביקורים אין לאפשר ביקורים מקבילים אצל האסירים הפלשתינים. בנוסף מניעת זכויות רבות שמקבלים האסירים בארץ כמו לימודים גבוהים, טלוויזיה וכו'.
לצד פעולות אלה יש לחזור למדיניות הסיכולים הממוקדים ניסיון העבר לימד שהסיכולים הממוקדים היו אמצעי משמעותי מאוד של ישראל כלפי החמאס ובמקרים רבים הביא לתוצאות. נכון להיום אין שום לחץ על החמאס וחוטפי גלעד שליט לשחרורו, אין הם מאוימים אישית ואפילו לחץ של משפחות פלסטינאיות עליהם לא קיים.
היה ומכלול פעולות אלה לא יביא את התוצאה המקווה אז אין ברירה וצריך להחליף אסירים אבל המצב הנוכחי בו הטיעון של "לא בכל מחיר" מתרץ אי עשיית דבר לא יכול להימשך. הדמיון רב מדי לסיפורו של הנווט רון ארד והטעויות... אותן טעויות.