מֶרֶד חֲסַר סִכּוּי
לֹא בְּגִין רוֹדָנוּת אַדְנוּת לַחַץ וְדִכּוּי
רַק בְּגִין הִתְנַשְׂאוּת הָיָה כַּעַס חָבוּי
קָם הָמוֹן וְהָלַךְ ֹ אַחֲרֵי קֹרַח שָׁבוּי
וְְהָיָה מוּבָל כְּעֶדֶר לְמֶרֶד חֲסַר סִכּוּי
רַק בְּגִין הָאֱמוּנָה שֶׁהִתְוָה אַבְרָהַם
כַּךְ טָעֲנוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ ודָּתָן וַאֲבִירָם
אַךְ בְּגִין שְׂרָרָה אִבְּדוּ דַּעַת וּתְבוּנָה
וּבָאוּ לִתְבוֹעַ חֶלֶק בַּשְּׂרָרָה וָּבַכְּהֻנָּה
כַַךְ הִכְנִיס קֹרַח רִיב אָחִים רִאשׁוֹן
וְכַךְ יָצַר קֹרַח סוּג שֶׁל חוֹרְצֵי לָשׁוֹן
וְהִתְוָה נָתִיב הַמּוֹבִיל יָשָׁר לַאֲבָדוֹן
וְרִיב דוֹמֶה הוֹלִיכָנו לְחָרְבַּן וּלְאָסוֹן
גבוש יוצאי מצרים לעם במדבר
זאת המטרה ששם לו משה בהשלחו להוציא את ישראל ממצרים. למטרה אחת הייתה היציאה מעבדות לחרות להיות עם אחד מאוחד בעבודת האלהים. וזה החל במתן תורה בהר סיני , גיבוש האמונה באל אחד ויחיד שאברהם התוה, הקמת המשכן דגם למקדש שיקום בהתנחל העם בארץ כנען, הקמת צבא העם:. מבני עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל.(במדבר א/ג) ומינה את הלויים לכהן בקדש ואחרי כן יבאו הלוים לעבד את אהל מועד .(בהעלותך ח/טו) זאת לפני אהרן ולפני בניו שמונו על-ידי משה ככהנים והם חלק משבט לוי. מינה משה גם סנהדרין לשפוט את העם וללמדו תורה: ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות אהל.(אהל מועד) (בהעלותך יא/כד) ללויים הי תפקיד נוסף לפרק ולהרכיב את המשכן ולהעבירו ממקום למקום ממסע למסע חלקו בהובלה על עגלות וחלקו בנשיאה על הכתפים. בין היתר מינה משה על-פי השם את אהרן ככהן גדול ואת בניו ככהנים והנה גם ממנה משה את אליצפן בן עוזיאל כנשיא על בני קהת על הדבןר כלומר במצות השם. אמר קרח : אחי אבא ארבעה הם : עמרם ויצהר וחברון ועזיאל (שמות ו/יח) עמרם הבכור נטלו שני בניו משה ואהרן גְּדֻלָּה אחד מלך ואחד כהן גדול. אני ראוי לטול את הגדלה השניה כבן יצהר שהוא שני לעמרם, מדוע ימנה את את בן אחיו הקטן מִכֻּלָם. מכאן קמה המחלקת, שבה פגע קרח בסמכותו של משה. מתבר כי זה אשר קרה בכל הדורות, לעולם לא תְּרַצֶּה את כולם. תמיד יהיו כאלה שיחלקו על סמכותו, מעשיו ושיקול דעתו של המנהיג. אך כאשר הַמַּחְלֹקֶת על שְׂרָרָה סופו של החולק מר ונמהר.
מַחְלֹקֶת סביב מנויים לכהנה, או מחאה
כאשר אומרים מַחְלֹקֶת סביב מִנּוּיִים לִכְהֻנָּה, זה תרתי משמע : כְּהֻנָּה כְּכֹהָנִים בבית ה' אז במשכן ואחר כך במקדש, וּכְהֻנָּה בתפקיד ממלכתי להנהגת העם. נראה לנו כי תופעה הרדיפה אחר תפקיד רָם, היא עתיקת יומין, ובימינו מנסים להכניסה לשוא למסגרת של בחירת המנהיג לפי כישוריו, לשכנע את הבוחרים כי הוא האיש המתאים ואין זה חשוב כל כך אם אכן הוא מתאים אם לאו, די אם הוא נתמך בַּהָמוֹן. באזורנו המנהיג הוא מי שצבר כוח ושם עצמו מנהיג על אפם וחמתם של בני העם שהוא בעצם איננו אלא אחד מהם. הוא עושה זאת בהפיכה או במהפכה ותופס מנהיגות עליהם על אפם ועל חמתם ושם עצמו נעלה על כֻּלָּם. במבט לא משוחד על מבנה של מדינה ועל מבנה של עם היושב בה, לא יתכן שלא יהיה מנהיג שתפקידו להנהיג את העם עם. ללא מנהיג נחשב העם כעדר ללא רועה, לכן אין מנוס מהצבת מנהיג, הן על-ידי בחירה והן על-ידי מינוי. נשוב למַחְלֹקֶת קֹרַח שנתפשת כמחאה שגובלת בהמרדה, אף על-פי שמרד זה היה חסר סכוי, גם אם המורד הוא אחד.מבני שבטם של משה ואהרן, שבט לוי. צרוף שנים משבט ראובן דתן ואבירם באה לטשטש את הקלקול בשבט לוי, זו הסבה גם שצורפו 250 ראשי סנהדראות רֻבָּם משבט ראובן שהיה לפי מבנה המחנות שלמדנו עד כה בסמוך לשבט לוי. על כך אמר רש"י: אוי לרשע אוי לשכנו. דתן ואבירם אינם כקרח, הם לא נסו להביא דברם בפני משה ואהרן על בסיס השכל הישר, אלא הם נהגו כדברי הרמב"ם כבוגדים באלהים באבדם את השכל הישר.הרמב"ם השוה בספרו מורה נבוכים את שכלו של האדם לצלם אלהים: כי האדם נברא בצלם אלהים וכדמותו שנאמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.(בראשית א/כו) לדבריו באמצעות שכל האדם אפשר להכיר את האמת, ברם אם מטים את השכל הישר מגיעים לדבר שקר ובכך חוטא האדם כלפי ה' ולא כלפי אדם אחר. וזו הייתה תוצאות מעשיהם.
משה ואהרן בשלהם
הופעת קרח ועדתו, לדידם של משה ואהרן, כעוד תופעה אחת מהתופעות שהתרחשו מאז היציאה ממצרים, ותמיד היה מי שהניע את ההמרדה. רש"י מונה את ההמרדות של העם עד למרד קרח, שאורגנה על-ידי מסיתים ומדיחים מתוך העם, כהמרדה הרביעית בסדרה ובכולם תגובת משה היה בקשת מחילה לעם על חטאו ומונה: כאשר חטאו בעגל נאמר וַיַּחֶל משה.(שמות לב/יא) פעם שני במתאוננים נאמר ויתפלל משה .(במדבר יא/ב) במרגלים נאמר: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים.(במדבר יד/יב) בְּמַחְלֻקְתּוֹ של קרח נאמר : נתרשלו (רָפוּ) ידיו כי ידע את גורל המורדים ואלה שמצטרפים אליהם ומביא רש'י משל לבן מלך שסרח (שחטא) על אביו ופיס עליו. אוהבו פעם ושתים ושלש ,כשסרח ברביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא ואמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני, זה המשל והנמשל עד מתי יקבל ממני את תפילתו ותחנוני בעבור העם הזה. אכן פרשת קרח ודתן ואבירם שהיא ההמרדה הרביעית שבה סרח העם. אלא שהפעם ההמרדה הייתה כפי שנשמעת, במשה ואהרן ואיננה ככפירה באלהים כחטא העגל, לכן התוצאה של הענישה הייתה פחותה, נספו קרח ועדתו ועוד ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש שהלכו אחרי המורדים. על-אף שקרח מוגדר על-ידי חז"ל : כבעל רוח הקדש, בבוא בתורה לתת לו יחוסו המשפחתי נאמר עליו: בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב או ישראל. כי חבר אל דתן ואבירם, ויערב בברכתו אמר על אלה שסרחו מבניו: בקהלם אל יחד כבודי. משה אמר כאן כל אשר אני עושה וממנה הוא על-פי הדבור מאת השם, ולא על דעתי אלא כאשר דבר אלי ה' כן אעשה.
הייחוד של ישראל בעמים
אלהים ברא את האדם עלי אדמות וחלק אותם לאומות ושיך אותם ל-שם חם ויפת . אך כֻּלָּם נבראו כדמות האלהים , אלא שישראל נברא בצלמו וכדמותו. התפתחות האדם ומעשיואחרי הבריאה מתחילה בקין שסלק מדרכו את אחיו הבל והותיר אחריו הקיינות (קין) ובפרשתנו מופיע קרח שבקש לשנות את סדרי עולם והותיר אחרי הקורחות (קרח), שהולידה לא במישרין, את הנצרות כסוג של קורחות. בעוד בקין טבוע הרשע, שבקש לכסותו במנחתו לאלהים, בקרח דבר על קְדֻשָּׁה באמרו: כולנו קדושים ואתה משה מבדיל בין קדוש לקדוש. כך גם הנצרות נהגה שומרת לעצמה את התנ"ך ומטשטשת את היחודיות של ישראל הטבועה בתנ"ך. הנצרות יצרה כביכול צורה חדשה של ברית עם האלהים, בְּעַוּוֹתָהּ את היחוד של האלהים ואת היחוד של ישראל . קבעו כללים חדשים לפיהם אין צורך בהטהרות ואין צורך במצוות התורה . לאורך הדרך מנסים הם לטשטש את ההבדל בין היחוד של ישראל בעמים על-ידי זה שמבטלים הם ההבדל בין עם לעם. שוב אין ישראל עם נבחר שקבל את התורה והתחייב בקיום כל מצוותיה. המסקנה היא שקין טשטש את ההבדל בין אדם לאדם. וקרח בקש לטשטש בין קדוש לקדוש שלא לפי רצון האל הנצרות כך נוהגת מבקשת לטשטש את ההבדל בין עם לעם. הנצרות הופיעה בדמותם של פרעונים והמנים והטלרים עושה מעשה קרח בעשותה קָרְחָה בעם ישראל בדלדלה את מספרו. בימינו האיסלאם נוהג מנהגם: שותים מבארנו ויורקים בתוכה. ושמים ללעג את מצוות התורה ורש"י מגדיל לעשות בהביאו משל האלמנה, אשר יש לה שדה ובקשה לחרוש אותו אמרו לה: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. בקש לזרעו אמרו לה: לא תזרע כלאיים. זרעה אותו, לקחו לה תרומות ומעשרות. ברור שדבר כזה לא קרה במדבר כי לא היו שדות ולא זרעו תבואה, אלא שדברים אלה מופצים על-ידי הנצרות כדי ללגלג על מצוות התורה. אין לטשטש ומרוח כלשון העם. התרה והזהיר בעוד מועד בן יהיה מאוחר כמו שמואל בהפטרה.
הֲנַעֲשֶׂה כְּמֹשֶׁה אוֹ כִּשְׁמוּאֵל חָטָא הָעָם נַעֲנִישֶׁנּוּ אוֹ נִתְפַּלֵּל
הֲלִפְסוֹחַ עַל שְׁתֵי הַסְּעִפִּים אוֹ לְתַקֵּן עִוּוּתִים וְלִהְיוֹת חַפִּים
נְשַׁלֵּם עַל עַוְלוֹת שֶׁעָשִׂינוּ גַּם וְנִנְהֵג בִּתְבוּנָה לְבַל יִשָּׁפֵךְ דָּם
נְשֵׁב פֹּה קֶבַע לֹא עוֹבְרֵי אֹרַח לְבַל תִּבְלָעֶנּוּ אָרֶץ כְּבָלְעָה קֹרַח
לִסְמוֹךְ עָלֵינוּ רֵאשִׁית חָכְמָה נַדְבִּיר אוֹיֵב כְּהַדְבִיר ה' סִיְסרָא
לַעֲמוֹד אֵיתָן בְּצוּק הָעִתִּים הָעֲמִידָה נֶשֶׁק סוֹדִי מוּל "פְּלִשְׁתִּים"
לֹא לָסוּר אַחֲרֵי הַתֹּהוּ וְהַבֹּהוּ כִּי לֹא יִטּוֹשׁ עַמּוֹ ה' אֱלֹהֵנוּ הוּא
בַּעֲבוּר זֶה הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם כְּדֵי לִנְחֹל אֶרֶץ זוֹ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם.