ההולנדים הם עם קטן, שעשה חיל מאז השתחרר מעול הכיבוש הספרדי, והפך לשם דבר ביכולתו לעשות הון מכל דבר, שעמד, זז, או רבץ. חוקרים רבים הביאו אות ההולנדים כמשל וכדוגמה ליוזמה (למשל, מאקס ובר במאמרו על המוסר הפרוסטסנטי). המדריך המקומי מספר, שכבר אז, כשהולנד עוד הייתה ממלכה ענייה, הבינו התושבים, שאם יקנו יחד אניות – יהיה להם צי סוחר, והם ירוויחו. האזרחים קנו מניות בחברות הסחר, ששלחו אניות הולנדיות, ששדדו – כמו אניות ספרדיות, אניות צרפתיות, אניות אנגליות ואניות פורטוגליות – את כל העולם, והביאו את טובו לאמסטרדם, שרובה היו מחסנים ענקיים, ששיווקו סחורה מכל העולם לכל העולם תמורת עמלה נדיבה. כשהתמלאו המחסנים, העלו ההולנדים את עודפי הסחורה לעליות-הגג בבתיהם. עד היום רואים את הקורות בראש הגמלונים, ששימשו להנפת הסחורה מעלה. דרך אגב, באמסטרדם גם לאזרחים פשוטים ולא רק לאצילים היו בתי-מידות מפוארים – כמו בשאר אירופה. הבתים הללו הם לבה היקר מאוד של העיר. השליטה במושבות בחצי הכדור המערבי ובאוקיינוס השקט הקנתה להולנדים שליטה בסחר התבלינים. לדברי המדריך, כשהבחינו ההולנדים, כי יש בשוקי אירופה יותר מדי פלפל, הורו לקברניטיהם להשליך את הסחורה לים – כדי לשמור על המחירים הגבוהים של התבלין ביבשת הישנה. המושבות מילאו את הולנד במהגרים, שהשפיעו מאוד על המזון ההולנדי. עד היום רווחים בהולנד מאכלי אורז (שולחן – כירת – אורז: Rijsttafel), שהובאו מאינדונזיה. כעת היא מוצפת במהגרים מטורקיה וממרוקו, שעושים כל עבודה שחורה, ומתקשים להשתלב – גם בדור שלישי – בחברה ההולנדית. בעקבותיהם מלאה אמסטרדם במסעדות, שמגישות בשר חלאל – שווארמה, דונר קבאב, שיפודים, סטייקים והמבורגרים – ואפילו פלאפל. וכולן שוכנות זו בצד זו ברובעי הבילוי של העיר יחד עם מסעדות ארגנטינאיות, ספרדיות, איטלקיות, ברזילאיות, סיניות, יפניות ומה לא (גם ג'אנק פוד אמריקני) – אפילו טיבטית-נפאלית ראיתי שם – שאנשיהן עומדים על המדרכה, ומפתים תיירים ועוברי-אורח לסעוד אצלם.

נקי, מסודר ומצוחצח – למרות שהבסיס פועל כבר יותר משלוש מאות שנה. כמובן, אין המדובר בבסיס ישראלי, אלא במתקנים של האקדמיה המלכותית של חיל הים ההולנדי, הנמצאים בעיר אמסטרדם. המתקנים הללו שימשו אכסניה לוועידה הדו-שנתית של איגוד החוקרים האירופאיים של יחסי צבא-חברה (ERGOMAS), שהתכנסה באמצע יוני. קשה להאמין, שזה מתקן צבאי. למרות החומה הכבדה (עתיקה למדי) ולמרות הש"גים – הוא נראה יותר כמלון מאובטח היטב. והשירות מדהים. עם כניסתנו לבסיס, הציעו לנו הש"גים מים קרים וקפה (טעים מאוד), תוך שבדקו בקפידה את תעודותינו, והשוו אותן לרשימה (בלי שגיאות כתיב – כנהוג במקומותינו) של המשתתפים בוועידה. תארו לכם מה עבר על לשונו של הימאי כשהיה צריך לבטא את שמי ... ולא הייתי בעל השם המוזר ביותר שם. בוועידה השתתפו עוד ישראלים, וגם נורווגים והודים. והדבר השני, שבולט – מגרשי חנייה עצומים לאופניים. מי שאינו הולך ברגל, רוכב על אופניים. בחמשת ימי שהותי בבסיס לא ראיתי בו מכונית נוסעת – פרט למשאיות תובלה ולאלו, שהובילו נכים, שהשתתפו בוועידה. ועוד משהו – שירות סירות פעמיים בשעה מחבר את האקדמיה הימית למרכז העיר אמסטרדם.

מלון טוליפ אין ריוורסייד היה בחירה נהדרת, למרות שהוא בקצה הדרום-מזרחי של אמסטרדם, כמעט מחוץ לעיר. מלון חביב ושקט, עם שירות אטי במקצת, כמו בהולנד, אך נעים ומקצועי. כשלמדתי את מערך הרכבות התברר, שהמלון נמצא כאחד-עשר ק"מ ממרכז העיר, ורק עשרים דקות נסיעה ממנה; והרכבות בקו 53 רצות אליו מהתחנה המרכזית עד חצי שעה אחרי חצות. כלומר, די הולם ליכולתי. עוד הרבה לפני הניתוח, החלו רופאיי ומטפליי לדרוש ממני ללכת. בחום הנורא בארץ בקיץ ובלחות המטורפת כאן – זה כמעט בלתי-אפשרי. הם היו גאים בי, כיוון שהדרך מהמלון לתחנת הרכבת חאספרפלאס (Gaasparplas) – התחנה הסופית של קו 53 – אורכת כחצי שעה. אומרים, שהליכה טובה לבריאות, והתברר, שהיא טובה להירגעות. הדרך יוצאת ליד מלון הנופש הצרפתי קמפנל, המשיק לתחנת הרכבת. פוסחים על תחנת האוטובוסים ועל המוניות. הדרך נכנסת לשדירת עצים יפים להפליא, עד שעוברת ליד פלג מים. כמה אגמיות (או סוג אחר של עופות-מים) שכשכו שם תמיד, בין צמחיית המים הענפה. פעם עמדתי בצד, וראיתי נקבה צוללת אחר מזון, ומאכילה את אפרוחה. עכשיו קיץ. הטמפרטורה נמוכה, וטפטף כל יום. אין פלא, שזו ארץ ירוקה. שיחי הגרניום באקדמיה הימית מלאים, ופורחים. טוב להם באקלים כזה, שאין מזיעים בו לעייפה. כיכרות ומחלפים מדושאים ומטופחים, ואפילו פטריות רבות צומחות בצדי הפרגים והפרחים השונים. מתכנני הדרך התחשבו בהולכי הרגל – כמו ברוכבי האופניים – והיא מוארת היטב. בניגוד לתדמית הישנה של ההולנדים, שאריות לכלוך – עטיפות מזון ופחיות שתייה – זרוקות בצד הדרכים. הולנדית אחת אמרה לי, שזו השפעת המהגרים. ליד המוזיאון הממלכתי, המציג עבודות של רמברנדט (כולל "משמר הליילה"), ראיתי צעירה, בעלת חנות, מטופחת להפליא, שטאטאה את המדרכה לפני חנותה, ולא שכחה לעכס קצת, כיוון שראתה, שהתייר מתעניין בה. הדרך ממשיכה עד למחנה הקמפינג, ומשם קצרה ההליכה לחוות הסוסים. זהירות בחציית הכביש. הולנדים מצייתים לחוק – לא כמו בנתניה, או אפילו בניו-יורק – ואינם חוצים במעבר חצייה כשהרמזור להולכי רגל אדום, גם באמצע הליילה, כשהכביש ריק ממכוניות. בינתיים הם נזהרים מרוכבי אופניים. נכנסים למלון. מי תכנן את המדרגות התלולות הללו?! אינן מתאימות להולנדים, שמנסים להנגיש הכל לנכים. רק ביום האחרון גיליתי את המישור המשופע, המיועד להובלת נכים, עגלות ומזוודות, שהוסתר באלגנטיות בצד הכניסה למלון. אם לא אצה הדרך למיטה, עוברים דרך הבאר, ולוגמים כוס קפה, או משקה חריף – הכל במחירים שפויים לחלוטין. אמסטרדם היא עיר תיירות, שאינה שוחטת את האווזה, המטילה לה ביצי זהב. בתוך המלמול הכבד ההולנדי, הרווי בכ' לא-דגושה, שומעים גם צלילים אחרים – של איטלקית, של אנגלית ואפילו של ספרדית ושל צרפתית; וכמובן, עברית בעוצמה, הנהוגה רק במקומותינו, כאשר הכל שומרים על שיחה כמעט בלחישה.

בביקורי הקודם, באמצע שנות התשעים, נדהמתי כההולנדים עישנו כמו מטורפים – גם בין המנות במסעדה. עכשיו מעשנים רק בשטחים פתוחים – בכיכרות ובמדרכות. אפילו במועדון הג'אז, בין בירה לבירה, לא עישן אף אחד. אפשר לחיות בלי עשן. בנמל התעופה סכיפול יש כלוב זכוכית אטום למעשנים – לבל ירעילו את האוויר ואת הנוסעים. בתחנת הרכבת ראיתי שוטר רושם דוח לנער, שנכנס לרציף עם שארית סיגריה דלוקה. מילא הקנס, אבל הבחור קיבל "שטיפה" רצינית וארוכה, שגרמה לו לאחר לרכבת, שתכנן לנסוע בה. ההולנדים רחוקים ממסע הצלב האמריקני – המוצדק מאוד, למרות שאוצר המדינה מפסיד ממנו מאוד – נגד המעשנים. איני מאמין, שהמחוקקים בדה-האג יגיעו לרמה כזו. בשוק הפרחים מוכרים זרעי מריחואנה, בצד זרעים ובצלים של כל צמח אפשרי. כמעט בכל מקום מריחים את הריח המתוק, שמותיר עישון סמים. נדמה לי, שיש כאן יותר מגלגלי סיגריות מבכל מקום אחר.

בהולנדית V מבוטאת F; ו-G הנה כ' לא-דגושה. כלומר, הצייר המפורסם הוא וינסנט פאן ח'וֹך. אי-אפשר לבקר באמסטרדם מבלי לתת כבוד לאמן הדגול – גם אם יש סברה, כי אחד מהדיוקנות העצמיים המפורסמים שלו אינו אלא ציור של תיאו, אחיו, שהיה סוחר אמנות, שהתגורר בפאריס, ותמך בו כספית והיה איש סודו וחברו. בגלל תיאו עבר וינסנט לפאריס ולצרפת. מחירי הכניסה למוזיאונים בשמיים – כחמישה-עשר אירו לאדם. ברמת מחירים כזו ההולנדים מרשים לעצמם להכניס חינם למוזיאונים השונים ילדים ונערים. תייר שרוצה לחסוך – יכול לקנות כרטיס משולב (כשישים אירו) לשלושה ימים, המקנה נסיעה חופשית בתחבורה הציבורית, כניסה חופשית לכל המוזיאונים והנחות מסוימות במסעדות ובאטרקציות לתיירים. כחרמ"שניק בדימוס, התרשמתי במיוחד מזוג הנעליים, שצייר הצייר הגאון (1886; צבעי שמן על קנוואס), ולא רק מחמניותיו, מדיוקנותיו ומהנוף המדהים של הולנד ושל צרפת, שצייר תוך התבוננות אישית ולא מזיכרונו.

ועידת ERGOMAS הנה המשימה העיקרית של נשיא הארגון. ד"ר רֶנה מולקר (Rene Moelker) – מרצה באקדמיה הצבאית המלכותית בעיר בְרֶדה, נשיא ERGOMAS, טרח כמעט שנתיים, ארגן, והפיק אירוע מדהים, שכלל לא רק דיונים, אלא גם מפגשים חברתיים וטיולים בעיר. על כך מגיעה לרנה, לד"ר מנון אנדרס (Manon Andres), גזברית הארגון, שגם היא בסגל ההוראה של האקדמיה הצבאית, ולד"ר טיבור זווירצ'ב טרש (Szvircsev Tresch), מזכיר הארגון מהאוניברסיטה הצבאית ETH בשווייץ, תודה גדולה. Thank you, dear Rene, Manon and Tibor. Danken! עתה יצטרכו להחליט מי ייקח את המושכות מידי רנה – כלומר, היכן תהיה הוועידה הבאה. רנה, מנון וטיבור הציבו רף גבוה מאוד, לשמחתי, וכל מי שייבחר יצטרך לפעול נמרצות כדי לעמוד בציפיות.

רוכבי אופניים הם דבר מסוכן למדי – זאת למדתי מכמה כמעט-תאונות, שהשתתפתי בהן, עד שהסתגלתי לרעיון שבין הכביש לבין המדרכה יש שבילים דו-סטריים, שרוכבי אופניים דוהרים בהם במהירות רבה, בהתאם לרמזורים – כמו המכוניות וכמו התחבורה הציבורית. באמסטרדם שונאים מכוניות פרטיות, ועושים את המוות לבעליהן. הרכבת נוחה, נוסעת במהירות, ומחברת את העיר לכל הולנד; אוטובוסים וחשמליות רצים לכל כיוון. ואפילו המוניות רבות ונהגיהן אדיבים (רובם עונבים עניבות) ושולטים היטב במפת העיר. המחירים – חניה (נדירה) במחיר אסטרונומי, והתחבורה הציבורית זולה למדי באמצעות כרטיסים חכמים. כרטיס מקנה נסיעה משך שעה לכל כיוון ובכל אמצעי ציבורי; ויש כרטיסים יומיים, תלת-יומיים (טובים לתיירים ולאורחים!) וחודשיים. כרטיס תלת-יומי עולה 15.50 אירו (€) בעוד שנסיעה בודדת – 2.60 אירו. מוניות הנן עסקה משתלמת ביותר אם אתם נוסעים בזוג, או בחברותא.