חטיפת הרב דוב ליאור לשם חקירונת , שתכליתה השפלתו והשפלת היהודים אזרחי יהודה ושומרון, יושבי ירושלים וחברון ותומכיהם כדי להוכיח מי כאן בעל הבית אכן מחייבת תשובה באותו המישור. אכן, מי הוא כאן בעל הבית! בוודאי לא ממשלת ישראל שהרי הכריזה על הסתלקותה מבעלותה כשהיא מחזיקה בינתיים בחבלי לב הארץ ב"תפיסה לוחמתית" למרות הצהרתו הפתטית של נתניהו שאין אנו כובשים זרים בארצנו שהפכה לנלעגת לנוכח המשך הרס בתי ישראל, משל שלטון ערב כאן ולא שלטון ישראל. אצלו כרגיל רטוריקה לחוד ומעשים לחוד.
האם גם אצלנו?
בינתיים הרדיפה השלטונית הטיפוסית, שאולי הסתכמה במכה קטנה מתחת לכנף, אם פיטורי הרשע שי ניצן יעמדו בעינם, היא חלק מהמסכת הרודפנית של עמי הארצות נגד תלמידי החכמים. עמי הארצות יכולים להיות אנשים בכל תפקיד בכיר, מנשיא ועד אחרון אנשי היס"מ. כולם ראשי סנהדראות, ראשי בני ישראל כמו בעדת קורח. אליטות משפטיות, פוליטיות, צבאיות ותקשורתיות ואף רבניות אורתודוכסיות למינן, המספקות שירותים הלכתיים ואידיאולוגיים כביכול לעדת הנבלים, במקום שאיש אינו שואל אותם, אלא אם כן גם הם הפכו לחלק ממסכת ההדברה של העם היהודי.
לנשוך כחמור הקדמוני זו מקצת תאוותם של 'עמי הארצות' כך העיד רבי עקיבא שהלכה כמותו גם מהתקופה שהוא עצמו היה עם הארץ. 'תקשורת נשכנית' - זהו תואר שבו התקשורת מחניפה לעצמה. אבל למניע האנטישמי יש תוצאות חמורות בהרבה מפני שהרב דוב ליאור ותלמידי החכמים עצמם שמו עצמם מרצון כאסקופה הנדרסת בפני מטילי הגללים שבצילם הם יושבים ומגלליהם הם מתפרנסים.
כידוע ה'ממלכתיים' למינם פיתחו "אידיאולוגיה" או נצמדו לאידיאולוגיה שהמדינה היא מעל הכל, על-אף שזו מדינה הבועטת בכסא ה' ושהפכה גם באשמתם לסיפור כיסוי לגולם שקם על יוצרו.
הכניעה לטרור דמתקרייא 'דמוקרטי' מעידה כאילו סגולת ישראל ובחירתו בידי אלוקי ישראל נדחים בפני השלטון הקובע באמצעות בתי המשפט שכל עניין יהודי שאינו מתאים לסדר יומו המבולל הוא עניין גזעני, ושבידו לקבוע כביכול מעצם בחירתו המוּטית בידי כלל האספסוף, לרבות החלק הזר, ובידי החלק שעניינו לעקור מישראל תורה ומצוות, שאף הוא זר על-אף שהוא יהודי כהלכה, שנולד לאם יהודיה, ולראות בציבורים הללו חלק מבעלי זכות הבחירה הלגיטימית בתוך עם ישראל בענייני המלכות שנקראים בינתיים בדלות האופק עיניני המדינה.
תאוות ההשפלה המזוכיסטית היא לכבד את השלטון מפני שהוא שלטון. מה שנקרא 'דינא דמלכותא' ואין לך גלות גדולה מזו. תפילת "הנותן תשועה למלכים" עדיין הדהדה בליבו ובמוחו של יהודי בגולה שהיה אמון על אמירת תהלים אך המשכו של המזמור הוא ידע גם ידע: 'אשר ימינם ימין שקר ופיהם דיבר שווא'. ואילו כאן שרידי הקמים עדיין ב'תפילה לשלום המדינה' על מה הם מעידים. שהללו החליפו צורה ביוצרה.
אמנם הרב דוב ליאור הוא ניצול שואה ולפיכך הוא יודע להעריך ערכה של מדינה יהודית בארץ ישראל ומוכן לסבול כמעט כל עלבון, אבל כל זאת כל עוד הציבור כולו אינו נפגע. שמצבים המחייבים מסירות נפש אינם מטוייחים, שציבור כאומה לא מחל על
כבודו מפני שכבודו אינו מחול גם אם יעז למחול.
בימי רבין קמה הדרישה השלטונית לפנות את חברון לאחר פרשת גולדשטיין הי"ד ורק שינוס המותניים של הרב גורן, של הרב נריה והרב ישראלי - כולם זכר צדיקים לברכה, ורבנים נוספים, בתוספת אהבת העם היהודי לחברון, ביטלה את הגזירה ההיא אבל לא ביטלה את יכולתו של נתניהו להעניק כמעט את כל העיר לערבים ולהפוך את היהודים למצורעים תחת נהלים מיוחדים. להתנגד לכך כבר לא היה כוח ולא רצון כי התנגדות כזאת ,כך מפחידים אותנו כל השנים, הייתה מוליכה למלחמת אחים והרי כידוע מלחמת אחים אסורה. "ייהרג ובל יעבור" ולא תהיה מלחמת אחים כך משדרים הללו שכל הלגיטמציה שלהם היא מקבלתם כשווים בידי המדינה. זו ההלכה שפסק בגין לאחר שירו בו ובחבריו אבל כדי למנוע מלחמת אחים, בגין התאבד למעשה. התאבד פוליטית ונפשית ושילם בחייו ובחיי עמו. מחל על כבוד הציבור ומה שקרה הוא כהתאבדות הציבור.
אכן ה' קיבץ את צאן ההרֵגה, עמו בקיבוץ גלויות מגיא ההרגה כאשר הבטיח. אבל האם הרועים הרעים השוברים את הצאן הם גזרה אלוקית, וניסיון הכניעה הוא הניסיון שיש לעמוד בו כדי לא לשמוט את המטה בו הרועים הרעים מרוצצים את הצאן, או שיש דרכים ויש חובת ציבור להקים לו הנהגה שאינה שוברת אותו ומסלקת אותו מביתו!
לשם כך יש להציב את מושג הדמוקרטיה במקומו הנכון הבא במקום התעמולה המשולמת על-ידי תומכי
הקרן החדשה לישראל הנתמכת בערלון [מילון] היווני ובגלגוליו הנחזים לנבוע מתוך הרעיון המדומיין של 'חופש שיוויון ואחווה' שהוא המסווה לפאשיזם הדמוקרטי "לא אל לא מלך לא גיבור" ואינו אלא מסכת של הנצחת ייצר השלטון באמצעות בערות ההמון.
הסמכות במשפט היהודי נתונה לאלו שמייצגים את המשפט היהודי עלל פי ההלכה . משפט עתיר ניסיון בענייני המדינה,משפט נאור שתרם יותר מכל למגילת זכויות האדם ולהוגנות של המשפט הבינלאומי הגם שישב בגלות רוב זמנו והיה עד ומפתח של ניהול החיים היהודיים בכל תקופות קיומו של העם, ממצרים וכמעט עד הנה. פרט להתנהלותו בתקופת מדינת ישראל המתחדשת. שם כפי שקראנו לאחרונה מה שכולנו ידענו . זהו המקום שבו גורש המשפט היהודי בבושת פנים. הרי לשם כך כביכול הוקם כסא ה'.
מדינת ישראל יכולה להתבסס על סמכות 'מלך ישראל' המואצלת לו מגורמים משולבים כמו טובי העיר וטובי החכמים אך לעולם הוא המלך נזקק להסכמת הציבור האמור להיות ציבור הנתינים שלו. מכל מקום סמכותו חייבת להיות מוכרת על-ידי חוקי התורה, שאם לא כן נופל פגם מהותי בסמכותו כפסוק בהושע: "המליכו ולא ממני".
פרשת הספר "תורת המלך" השנויה במחלוקת יש לה טעם ותיקון רק אם תהפוך למשפט המלך או למשפט המלוכה הציבורי המוכר ובתנאי שתידון כדין בבית הדין של 'כלל ישראל', וזה יכול להיעשות רק אם נתנו בישראל בארץ ישראל ובמדינתו הכשרה המייצגת את כלל ישראל שופטים ושוטרים כשרים בכל שערינו למען נחייה ונירש את הארץ.
כל זמן שכל גדול - מתנגד או חסיד - הוא הרב הבלעדי בעיני עצמו ובעיני קהל חסידיו הוא פועל בהעדר סמכות בארץ ישראל ובניגוד להלכה- אין דין ואין דיין. כי בשיטה של תורה חייב להיות בית דין מוכר בתוך שיטה שיש בה "וקמת ועלית" כדי שיתקיים בו ורק בו הכלל הדמוקרטי "אחרי רבות להטות ולא תהיה אחרי רבים לרעות". כל זמן שכלל זה אינו חל, אין מלכות אלא מינות. אין מדינה יהודית אלא חזות של יישות תחליפית המתחזה למדינה יהודית בארץ ישראל.
מחובת הרב יצחק גינצבורג לא לדאוג רק לסביבה הקרובה אליו והמקבלת מרותו, וכן מחובת הרב ליאור ומחובת כל רב בישראל לא לנום ולא לישון עד שסדר הדין האזרחי והפלילי, המדיני והמעמד האישי בכל עניין ועניין יעמוד על תילו. וכל זמן שכל נשמתם אינה בעניין, אל יתפלאו לאן עוד יגררו אותם ואת כל העם כולו ואת התבל כולה אם לא יעמדו על המשמר. זכרו מה אמר יתרו למשה: נבול תיבול. ולכן אין די במחוות התלמידים בהפגנות ובעצרות אלא לחבוט את רבותיהם כדי שיתייצבו במערכה שיש בה גיבוי ציבורי באמצעות קבלת העיקרון "ועשית ככל אשר יורוך". יש להתקשר איש לרעהו ולקבוע את הכללים ואת התוכניות שעל-פי הם ייכון משפט בישראל.
מלך במשפט יעמיד ארץ. כעת אין ארץ כי אין משפט ואין מלכות המשרתת את עם ישראל אלא את הדמוקטטורה האספסופית בלבד.
במגרון אנו כמַים הניגרים במורד. הגיע הזמן לנער במגרה ובמלמד הבקר כל הקמים עלינו ולמגר כל צר ואויב. ולהעמיד במשפט ארץ. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.