פרשת איומם של האסירים הערבים, חברי ארגוני המחבלים, לשבות שביתת רעב אם הממשלה תעז לפגוע בתנאי המותרות שלהם בכלא, הוכיחה פעם נוספת את שחצנותם ואת גידול-הפרא שיצא מכלל שליטה, המוכר לנו בתיאור השגוי "האסירים הביטחוניים".
באותו עניין, שמענו וקראנו ציטוטים מדבריו של אחד ממנהיגי האסירים, המבטיח לנו שלמרות הכל לא יצליחו שלטונות הכלא למנוע את המגעים שבין האסירים ובין הנהגת ארגוניהם. האסירים מוחים לא רק על צמצום הנאותיהם, אלא גם על העברת חלק ממנהיגיהם בכלא לכלא אחר או לבידוד.
ואני הקטן שואל: מדוע לא יגלו שלטונות הכלא והממשלה יצירתיות? מדוע יאפשרו לגידולי פרא חצופים כאלה להמשיך בשחצנותם?
אילו הייתי מפקד הכלא, הייתי מזמן את האסיר "הבכיר", שהשתחצן כך, לשיחה עמי במשרדי. כמובן, כל יושבי התא היו רואים ושומעים כי הוא מוזמן כך אל המנהל. אין צורך בשיחה כלשהי עימו, אלא די בהושבתו במשרד המנהל במשך שעתיים, כאשר חבריו-לתא משוכנעים כי מתקיימת שיחה או חקירה. לאחר מכן הייתי מחזירו לתאו, תוך הפגנת ידידות והכרת-תודה כלפיו, גם בימים הבאים, ובכך היו חבריו משתכנעים כי יש דברים בגו וכי נראה שהוא הפך למשת"פ עם הנהלת הכלא.
את המהלך הייתי משלים בהסעתו כעבור ימים אחדים אל מעבר הגבול עם רצועת עזה, ובשחרורו שם ללא שום תנאים. בכך הייתה הנהגת ארגונו, בכלא ומחוצה לו, משתכנעת כי האיש הוא משת"פ עם הציונים ובשל כך זכה בשחרור.
יש להניח כי איש כזה היה מתחנן בדמעות להחזירו לכלא, כמובן לא אל בין חבריו מתמול-שלשום אלא לתא מבודד, אך אין זה תפקידה של ממשלת ישראל לספק מקלט למי שהצהיר שנים ארוכות על שנאתו לה ולעמה.
גורלו של האיש לאחר-מכן, בטיפולם המסור של אנשי חבריו הרחומים שכבר הוכיחו את הדרך שבה הם נוהגים במשת"פים מבני-עמם, כמובן אינו באחריותה של ממשלת ישראל.
שניים-שלושה טיפולים טובים כאלה במנהיגי האסירים המשתחצנים, והיינו עדים לתחרות עזה על התואר "זה שאינו רוצה בשום פנים ואופן להיות מנהיג האסירים".
קצת יצירתיות, רבותי.