רב-ניצב
יוחנן דנינו לא יאהב את המאמר הזה. גם
משה לדור, פרקליט המדינה העומד בראש התביעה הכללית ואחראי על הגשת כתבי האישום במדינה יצטרך לבלוע את הרוק. אפילו השר לביטחון פנים,
יצחק אהרונוביץ', לשעבר סגן מפכ"ל המשטרה ירגיש במבוכה לנוכח הדברים, אך אין כל ספק: במדינת ישראל אין חובה חוקית להופיע לחקירת משטרה.
יתרה מכך - משטרת ישראל יודעת היטב שלא ניתן לחייב אדם להופיע לחקירה באם הוא מודיע לה שאינו חפץ בכך. עוזרת היועץ המשפטי למשטרת ישראל, תנ"ץ שאול גורדון, כתבה לח"מ ב-21.10.07: "אכן, לא קיימת היום פקודה מעוגנת בחוק להתייצב לחקירה. בהצעה לתיקון חוק חקירת חשודים הנדונה בימים אלה במשרד המשפטים ובכנסת, נקבע מפורשות כי דרך המלך לעריכת חקירות היא בתחנת המשטרה. כמו-כן, מוצע בה סעיף המטיל חובת התייצבות לחקירה."
ואכן, כבר בשנת 2006 פעלה המשטרה נמרצות לשנות את החוק ולקבע בו את החובה להופיע לחקירה בתחנת המשטרה. אך התיקון בחוק לא צלח אפילו את משרד המשפטים, ולא הובא כלל בפני הכנסת. התיקון הנ"ל גם אינו צפוי להגיע לכנסת בכל זמן בעתיד הנראה לעין כפי שיובהר להלן.
הסיבה לכך היא פשוטה בתכלית - אחת מהחירויות הבסיסיות של כל אדם היא הזכות שלא להעיד נגד עצמך כחלק מזכות האדם כנגד הפללה עצמית. חקירה במשטרה היא, בהגדרתה ובמהותה, עדות של אדם כנגד עצמו העלולה להפליל אותו, ועל כן לא ניתן להכריח אדם להופיע במשטרה, להיחקר ולהעיד נגד עצמו.
יאמר הציניקן - הנה עוד זכות אדם שהמדינה אינה מכירה בה... לא כל כך פשוט! ישראל חתומה על "האמנה הבינלאומית לזכויות פוליטיות ואזרחיות"
1 שעליה חתמו ואשררו כמעט כל מדינות העולם (למעט סין, קובה וכמה מדינות מוסלמיות כמו סעודיה, עומאן, קאטאר ולמלזיה). זוהי אמנת זכויות האדם הבסיסית ביותר, ומפוקחת ישירות על-ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם שמושבה בז'נבה. סעיף 14(6) לאמנה קובע מפורשות שאסור להכריח אדם להעיד נגד עצמו.
מכאן שאם מדינת ישראל אינה רוצה "להסתבך" עם האו"ם ולהיות מוכרזת (ומוקעת) כמפרה סדרתית של זכויות אדם, לא ניתן להעביר חוק המחייב אדם להיחקר במשטרה ולהעיד נגד עצמו, הסותר חזיתית את ה-ICCPR.
אין זה סוד כי כמעט כל תיקי החקירה במשטרה ההופכים לכתבי אישום מתבססים על הודאת החשוד. הפרקליטות מכנה את הודאת החשוד בעבירה "מלכת הראיות" ובהתאם לכך היא עושה "עסקות טיעון" בלמעלה מ-90% מכתבי האישום (ברבים מעסקות אלה הנאשם מודה באשמה, גם אם לא עבר את העבירה, תמורת עונש מופחת או מזערי). מכאן יצרה משטרת ישראל נוהל פנימי שלפיו יש חובה לחקור את החשוד לפני סיכום החקירה. הנוהל הפנימי אינו יוצר כל חובה חוקית על הנחקר להגיע לחקירה ולהעיד נגד עצמו.
הסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות מעצרם של הרבנים דב ליאור ויעקב יוסף הייתה מוצדקת לחלוטין - זכותו של אדם לסרב להעיד נגד עצמו במשטרה. זכות זו היא מהדורה מורחבת של זכות השתיקה, המאפשרת לנחקר במשטרה (שהסכים להעיד נגד עצמו) לסרב ולענות על שאלות המפלילות אותו.
לסירובם של הרבנים דב ליאור ויעקב יוסף להיחקר, מאחר שנושא החקירה הוא חיבור תורני ולדידם נושא זה אינו יכול להוות בסיס לחקירה, יש בסיס משפטי חזק ביותר. המדובר הוא בהפרת חופש הדת, שאף שלא עוגן בחוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו (בדיוק כמו
חופש הביטוי), הפסיקה קבעה כי הוא נחשב כחלק מחוק יסוד זה.
2 "לכל אדם נתונה הזכות לחופש הדת, האמונה והפולחן. זכות זו זכות יסוד חוקתית היא ... זכותו של אדם לממש את עיקרי אמונתו, היא חופש הפולחן, הוכרה כבר בסימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922. עם הקמתה בשנת תש"ח, חרתה מדינת ישראל על דגלה את עקרונות חופש הדת והפולחן, בהצהרת העצמאות לפיה מדינת ישראל "...תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות..."... אכן, חופש הפולחן כביטויו של חופש הדת הינו חירות יסוד הנתונה ליחיד לבטא את רגשותיו הדתיים ולהגשים את אמונותיו וככזה הוא חיוני לגיבוש זהותו האינדיבידואליסטית של הפרט."
וכן "חופש הדת והפולחן נתון כזכות חוקתית בעלת מעמד-על"
3. "חופש הדת והפולחן נגזר מכבוד האדם, המכיר בזכות האדם לעצב את אישיותו ואת האוטונומיה של רצונו הפרטי. עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הפך חופש הדת והפולחן לזכות יסוד, חקוקה עלי ספר, כחלק מכבוד האדם (
אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ג - פרשנות חוקתית 225, 421 (1994)"
4.
מהעובדה שבית המשפט העליון הכיר בחופש הדת כזכות חוקתית ראשונה במעלה, עולה כי אף אם היה חוק המחייב אדם להתייצב במשטרה, הרי חוק זה סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ודינו להתבטל בפניו. אין חולק כי הן הספר המדובר, "משפט המלך", והן ההסכמות לו כלולים בחופש הדת ועל כן לא ניתן לכפות על אדם להתייצב לחקירה בגין השימוש בחופש הדת.
חופש הדת אינו חקיקה ישראלית אלא חלק מהמשפט הבינלאומי - בהכרזה האוניברסלית של זכויות האדם, וכן באמנה לזכויות פוליטית ואזרחיות, שם נכתב במפורש כי "לכל אחד תהיה הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת...זכות זאת תכלול את החופש להביע את הדת או האמונה באמצעות פולחן, שמירת מצוות, עיסוק והוראה."
5 אין חולק כי הן הספר והן ההסכמות חוסים תחת לזכות לחירות ההוראה הדתית ושמירת המצוות הכלולה בחופש הדת. האם משמעות הדברים שאדם המוזמן לחקירה באזהרה במשטרה רשאי להתעלם מכך? התשובה היא בשלילה.
לטענת המשטרה, אם אדם סבור שהוא חף מפשע, יתכבד ויבוא לתחנת המשטרה ויאמר בחקירה כי הוא חף מפשע. המשטרה טועה. כל אדם רשאי לסרב להיחקר במשטרה - עליו להודיע זאת מפורשות למשטרה, ורצוי בכתב. במקרה כזה, המשטרה בדרך כלל תפנה לבית המשפט בבקשה להוצאת צו מעצר. על בתי המשפט לבחון היטב אם לא מדובר בסירוב מפורש להתייצב, מכוח העיקרון האוסר לחייב אדם להעיד נגד עצמו. מאחר שההליך בפני בית המשפט מתבצע במעמד צד אחד בלבד, מוטלת על המשטרה החובה ליידע את השופט בסירובו של החשוד להיחקר על-רקע איסור להכריח אדם להעיד כנגד עצמו.
במידה והוצא צו מעצר, רשאי החשוד (או עורך דינו) לערער על הצו בפני בית המשפט ולדרוש את ביטולו מכוח הזכות של החשוד לסרב להעיד נגד עצמו. בניגוד לדבריהם של פרקליט המדינה, ראש הממשלה ושאר ה"קודקודים" העוסקים באכיפת החוק, הרבנים ליאור ויוסף לא רק שלא הפרו כל חוק כשלא התייצבו במשטרה, אלא פעלו בדיוק על-פי החוק ועל-פי זכותם לסרב להעיד נגד עצמם, ומתוקף זכותם לחופש הדת. זכויות אלה מעוגנות בחוקי היסוד של מדינת ישראל, הפסיקה והדין הבינלאומי, ומעמדם עדיף על כל חוק הסותר אותם, אף אם היה כזה (ואין הדבר כך).
על מדינת ישראל, משטרת ישראל ופרקליטות המדינה לערוך בדק בית ושידוד מערכות כללי בכל הנוגע לאורח התנהלותם ושמירת זכויות האדם של נחקרים, כל עוד הם מבקשים לטעון כי הם פועלים כדין ואף מייצגים את "שלטון החוק".