תוחלת החיים אורכת וגדלה. תוחלת התקווה מתקצרת וקטנה. בשבועות האחרונים ניטש ויכוח בסוגיית גיל הפרישה בכלל וגיל הפרישה לנשים בפרט. הוויכוח הזה חושף קצות עצבים חשופים, דעות קדומות, עובדות חיים, פרשנויות. ומלאה הארץ דעה.
זה ויכוח חשוב וראוי, אשר השלכותיו עתידות להרחיק לכת. יש להן משמעות כלכלית מפליגה ומופלגת. לא ניתן להקל ראש אף לא בשנה אחת, אף לא בשנתון אחד. ובכל זאת – חשוב ככל שהוא, בשולי הוויכוח הזה מתנהל, בקול ענות חלושה אבל רועם וצורם, ויכוח משנה, לא פחות חשוב והרבה יותר כאוב – ירידה מתמדת בגיל ההפרשה של גברים ונשים כאחד משוק העבודה על-רקע גיל; נידוי והדרה בגלל תאריך לידה.
אם "העולם שייך לצעירים" - במירכאות ובלעדיהן – שוק העבודה על אחת כמה וכמה. סיבה אחת לאי-קבלת מועמדים שניחנים בכל הכישורים המתאימים למשרות מוצעות בתחומים רבים ומגוונים לעבודה היא – מה שנתפס כגיל מתקדם. הנחת העבודה של מי שלא מקבלים לעבודה מועמדים שמלאו להם 40 (אם לא פחות!) היא התובענות התקיפה, התוקפנית, העבדותית של ענפים רבים בשוק העבודה; הדרישות לטוטאליות; התביעה לאין-ספור שעות עבודה; ההנחה כי אנשים מבוגרים יתקשו לעמוד בקצב ולספק תפוקה מצופה.
ומעל הכל – חוסר האומץ להודות בפני הנדחים והמסורבים כי לא פעם, לא אחת, הסיבה היחידה לדחיית מועמדותם של אנשים למשרות שונות היא גילם, כלומר מה שנתפס על-ידי מעסיקים כאופק תעסוקתי מצומצם.
האם זה ראוי? לא. האם זה מוצדק? ודאי שלא. האם ככה זה בחיים בכלל ובמקומותינו בפרט? ועוד איך!
אין לי שורה תחתונה מנחמת לסיים בה את המאמר העצוב הזה, אלא זו: אולי נכון ורצוי לנצל את שעת הכושר של הוויכוח על אודות גיל הפרישה להצפת הוויכוח בסוגיית גיל ההפרשה של אנשים מצוינים, מהם מעולים בתחומם, ודאי כאלה שהם בעלי יכולות מופלגות וכישורים נדרשים, הנפלטים ממקומות עבודה ולא מתקבלים אליהם, בשל גילם.