שנים רבות נאבק המין החלש בישראל לשוויון-הזדמנויות עם העולם הגברי. והנה עכשיו, ראה זה פלא, התהפכו היוצרות, כשדווקא הנשים הן אלה שיוצאות חוצץ כנגד השוויון הזה, ולא בכדי.
הדברים אמורים במגמת האוצר להעלות את גיל-פרישתן של הנשים ולהשוות אותו, במרוצת הזמן, לזה של הגברים. אלא שבתוכנית שכזאת רואות הנשים, בצדק רב, מזימה שקופה של האוצר, אם לא תרגיל מסריח, שבמקום שייטיב עימן - רק ירע את מצבן.
כדי לרדת לשורש העניין, אין צורך להיות פמיניסט. מעל לכל תיפגע העלאת גיל הפרישה באינספור נשים המועסקות במקצועות שוחקים, כמו הוראה, תעשיה, סיעוד ומשק-בית. נשים במקצועות האלה הרי פגועות, זה מכבר, ממילא, באשר הן מפוטרות, חדשות לבקרים, טרם זמנן, או שאפילו נאלצות לפרוש, בעל-כורחן, כשעוד נותרות להן שנים ארוכות של אבטלה, ללא כל הכנסה, עד לגיל הגיען לפנסיה.
לא בישראל. במצב הנוכחי, שבו נשים משתכרות הרבה פחות מן הגברים, למעלה מכל ספק הוא שהעלאת גיל הפרישה לנשים רק תגרום להרעת מצבן הכלכלי ולהעמקת הפער בין שני המינים.
לא בישראל
אין זאת כי אם מאחורי מגמת ההעלאה מסתתרת דווקא תוכנית אפלה של משרד האוצר. באמצעותה הוא רק מבקש לדחוק את קיצן של הנשים ולהימנע לשלם כעת, בטענה השקופה והשבלונית של "אין לי", את מה שבעצם מגיע להן כבר מזמן. יתרה מזאת: האוצר פשוט מסרב לקחת בחשבון את העובדה שנשים נוהגות לעבוד במשרה נוספת למשרתן הקבועה; זו של גידול-ילדים. או אז הן הרי מגיעות, ממילא, לגיל הפרישה כשהן כבר תשושות מדי. גם פיתוי האוצר בתוספת כ-1,500 שקל למשכורת המצטברת עד לגיל 67 אינו אלא אשליית-שווא ונעדר כל משמעות פיננסית. במרוצת הזמן יישחק הסכום הזה ממילא.
אבל מעבר לכך, בחברה מתוחכמת, כמו זו שישראל מתיימרת להיות, אין שום סיבה שבעולם מדוע יהיה גיל הפרישה אחיד לנשים ולגברים. לעומת המצב הנוכחי, שאינו אלא תוהו ובוהו, נכון היה הרבה יותר לקבוע גיל-מינימום, שממנו יוכלו עובד, או עובדת, לפרוש בכבוד מרצונם החופשי, ולקבל עם פרישתם את זכויותיהם המלאות. אלא שכנראה שלא בישראל, בה מיטיב האוצר לרקד על שתי חתונות גם יחד, נותר, לכן, רק לייחל שוועדת השרים למעמד האישה תסיק את המסקנות הדרושות ותמנע, בסופו של דבר, את העלאת גיל הפרישה לנשים.