הנכווה בפושרין

מאז ומתמיד אני נגד צנזורה – למרות שהצדקתי את פעילותה למניעת זליגת מידע במלחמה. כבר בהיותי צעיר למדי, הבנתי את חשיבותו של חופש הביטוי. אני חסיד של חופש הביטוי – להבדיל מחופש העיתונות. חופש הביטוי נועד לכולנו, האזרחים, כדי שנוכל להגיד מה שברצוננו. לעומת זאת, חופש העיתונות היא החירות של התקשורת להתקיים; ורבים מבלבלים בינה לבין חופש הביטוי. החופש להתבטא באחריות הנו מרכיב חיוני בדמוקרטיה, ואינו מהכללים הנהוגים אצלנו. כאן פוגעים בחופש הביטוי בלי הרף – כולל התקשורת, שכה חרדה לחופש פעולתה (במלים אחרות – לתפקודה המופקר), ובתי-המשפט. נזכרתי בזה כשראיתי מתנוססת על לוחות המודעות את תמונת "חמשת המופלאים" – עמי איילון, כרמי גילון, דני יתום, יעקב פרי ואמנון ליפקין-שחק – מומחים דגולים לביטחון, שרוצים לשחרר את גלעד שליט מיד. חושב, שדברי הביטחוניסטים ב(מיל.) ובדימוס – ויש לנו אלפי דונמים מהרפש הזה – הנם הוכחה עצובה למדי לדלות המחשבה בצמרתנו הביטחונית, שניכרת היטב בביצועי מערכת ביטחוננו. פעם הצעתי להפעיל ביד קשה את הצנזורה הצבאית על זיכרונות האלופים ב(מיל.), כי הם חושפים את הטמטום, השורר במסדרונות הצמרת, בפני כל מי שמוכן להשקיע זמן יקר בקריאת דברי הבל והתפארות עצמית, שלפעמים אינם גובלים ביתר הבנה ובהרבה יושר ואמירת אמת. מעבר לזה – החמישה מייצגים צמרת ביטחונית, ששטופה בפאשלוניזם, בפוליטיזציה ובנפוטיזם, וכוונתם אינה לשחרר את שליט (ממי? אם הוא חי, למיטב ידיעתי הדלה, שבוי שליט בעזה, או במקום אחר, ולא בירושלים ...), אלא לדוג במים עכורים, כדי לפרסם את עצמם – התקווה הלבנה החדשה של השמאל, שמנסה בשמות שונים לבטל את רצון הבוחר, ולכפות על העם את הזיותיה. עיטור גבורה אחד, שני עיטורי עוז, עיטור מופת אחד, ראש ממשלה הרוג, שר תיירות רצוח ושלל מחדלים למכביר צמודים לחמישייה הלא-סודית בהחלט, שאפשר להגיד עליה הכל – פרט לכך, שיש בדבריה שיקול-דעת. אלא אם שיקול-דעת משמעו להביא את הגרועים שבאטדים (והיו לנו כבר מהזן הזה בלשכת ראש הממשלה די והותר), ולהמליכם עלינו, כדי להחריב את המדינה.

יום אחד, באמצע החודש שעבר, בעצם היותי בכנס בהולנד, החלה תיבת הדואר האלקטרוני שלי להתמלא בדוא"לים, שנשאו כותרות עם השם ניצן אלון – עוד ברזלן בצבאנו הכושל והמסואב. כמו רבים מברזלנינו, רושמו של אלון ניכר, כנראה, רק בנזקים, שהוא ממיט עלינו, ובהון עתק, שהוא גובה ממינהל התשלומים הצבאי ועוד יגבה בהסדר המאורגן לשוד הקופה הציבורית, שמנהלת קצונת הקבע בצבאנו (נדמה, שזו הצלחתה העיקרית והיחידה בתפקודה). תא"ל ניצן אלון זכה, שבני גנץ, הרמטכ"ל, יצא להגנתו. ומה אומר ראש צבאנו הכושל: הוא יוצא נגד מי שמבקרים קצין בכיר בצבא. הרי הם בני מרום, עליונים, ומי אתה יבחוש בן דומן, סתם נתח בשר תותחים, שמעז לחשוב על מעשיהם, או על החלטותיהם. "לדברי גנץ – כותב איציק וולף במחלקה ראשונה, "הניסיון לפגוע בסמכותו של מפקד בכיר בצה"ל אינו בא בחשבון. 'אני מצפה מכולכם להמשיך ולגבות את מפקדי צה"ל ולהוקיע מעשים ואמירות שכאלו'". כמעט דברי אלוקים חיים. משה, תורת ישראל וקצונת צה"ל הם השילוש הקדוש של סיינט גנץ, שמפאת דלות כישוריו נבחר בקושי להניח את עכוזו על כיסא הרמטכ"ל – רק לאחר שנמצאו עיוותים בהתנהגות מי שהועדף עליו (וגנץ לגמרי אינו צדיק גמור בהתנהלותו האזרחית). משהו רקוב מאוד בהכשרת הקצין הבכיר אם הוא סבור, שקצינים בכירים עומדים מעל לצורך למסור דין-וחשבון על מעשיהם לציבור, שהם מסכנים בתפקודם הלקוי, ומנסים להורגו. זה מזכיר לי הרצאה שלי בצבא לפני שנים. אמרתי בה, שאני רוצה, שמשרתי הציבור שלי יהיו כמו נמרים. כלומר, יילכו כפופים על ארבע ובשקט על קצות אצבעותיהם. במדינה, שמשועבדת לצבאה, שעושקה, טובח בה, ומסכן את עצם קיומה בתפקודו הכושל והשערורייתי – זו אמירה בלתי מקובלת. לכן, היה לנו צבא רע, יש לנו צבא כזה, ויהיה לנו – מבלי כל סיכוי לשינוי. דרך אגב, אלון פיקד על סיירת מטכ"ל לאחר שעשה את רוב שירותו בה. היה עמית מחקר במכון בוואשינגטון, ופיקד על חטיבת מילואי צנחנים ועל החטיבה המרחבית "עציון" – עד שמונה למפקד אוגדת יהודה ושומרון. עוטר בצל"ש רמטכ"ל באחד ממבצעי סיירת מטכ"ל. בנוסף, פיקד על מבצע "חד וחלק" – הפשיטה על בעל-בק במלחמת לבנון 2. וגם יש לו קצינת חינוך. רס"ן דסי פאר, שהייתה עיתונאית אזרחית לפני גיוסה לצבא הקבע, כותבת בשמו של אלון מסמכים, שטובלים באנטישמיות, נגד המתנחלים. דרך אגב, תגובת דובר צה"ל לפרסום אחד ממכתביה אינה שוללת את תוכנו המפוקפק: "מדובר במסמך שנועד לשמש ככלי למפקדים בגזרת יהודה ושומרון להתמודדויות המורכבות שאתן ייתכן שיתמודדו בעבודת היומיום" – הגיב הדובר – "אנו מציעים לקרוא את המסמך השלם ולא קיטועים המובאים ממנו והמופצים על-ידי בעלי עניין שמטרתם לסלף את תוכנו ולעוות את המציאות". אין פלא, שמפקדת קצין חינוך ופוליטיזציה ראשי בצה"ל העניקה לרס"ן פאר את פרס החינוך. נועם, אחד ממארגני משמרת מחאה סמוך לביתו של אלון, אמר בשיחה עם ערוץ 7, "חשוב להבהיר כי לא מדובר רק במכתב האחרון אשר עורר את כל המהומה אלא בדרכו של ניצן אלון מזה תקופה ארוכה, המכניסה את דעותיו האישיות [השמאלניות] לתוך הפעילות הצבאית". בתדריך, שנחשף באתר הקול היהודי, צוטט תא"ל אלון, "עלינו כמפקדים לבדוק ולאפיין בצורה יסודית את רקע החיילים. יש לראיין את החיילים בעלי הפוטנציאל שעלולים לפגוע בבטחון המדינה ולשבצם בהתאם בתפקידים בהם אינם חשופים למידע רגיש". "במסמך פירט תא"ל אלון שני מקרים בהם שיבשו חיילים פעילויות של האוגדה. 'מדובר באירועים חמורים שפוגעים מבחינה מבצעית, פיקודית וערכית. זהו כשל ערכי בהתנהגות החיילים', הדגיש תא"ל אלון במסמך, 'אין לערב דעות פוליטיות עם משימות מבצעיות ועל המפקדים לפעול כדי למנוע מקרים דומים בעתיד'". כשקוראים את דברי תא"ל אלון – ברורה כוונתו: "... בפגישה, שערך אלוף פיקוד המרכז, במסגרת היערכות צה"ל למה שמכונה 'אירועי ספטמבר' ... [ש]בה נכחו מפקד אוגדת איו"ש [אלון] וקצינים נוספים, יחד עם גורמים בכירים בהתיישבות, התבטא מפקד האוגדה ניצן אלון ואמר כי לממשלה אין פתרון מדיני וזה חמור מאוד בעיניו. אלון הוסיף כי לדעתו על הממשלה לקדם בהקדם הקמת מדינה פלשתינית ...". ועדיין איני מצליח להבין למה מתעקשים בני ההתיישבות ביהודה ובשומרון והצעירים הדתיים לאומיים לשרת בצבא שכזה, ששטוף כל כך בשנאה תהומית אליהם.

בלילה, שבו חוויתי בראשונה מלחמה - הלילה הראשון במלחמת ששת הימים – נשא עליו סגן (מיל.) יהודה נאמן, רופא גדודי בצנחנים, חגור של רופא צבאי, ונע עם טור צנחני המילואים בפאתי מתחם אום כתף. שני גדודים מחטיבת מילואי הצנחנים של דני מט, שהייתה ידועה אז כחטיבה 80 – החטיבה הראשונה של מילואי הצנחנים – פשטו במסוקים על המתחם האחורי של אום כתף, כדי להפריע לפעולתו נגד כוחות אוגדת שרון, שעלתה על המוצב, ולשתק סוללות תותחים, שהיו בו. באוגדת שרון אוגדו בששת הימים חטיבת החי"ר 99 של יקותיאל אדם, חטיבת השריון 14 של מרדכי ציפורי, כוח אורי ביידץ, אגד הארטילריה של יעקב עקנין, גדוד הסיור של אריה טפר-עמית וגדוד הנדסת שדה של זאב לבנון. הקרב האוגדתי באום כתף היה מהמבריקים בתולדות צה"ל, ואולי היחיד הראוי לתואר, "קרב מופת". ארבעה צוותי קרב חטיבתיים – חי"ר ושריון – פעלו בנפרד, בו-זמנית, כדי להבקיע את המערך המצרי (שצה"ל לחם עליו במלחמת הקוממיות ובמלחמת סיני), ולמנוע זליגה מזרחה של תגבורות מצריות, שתפריע לחדירת אוגדת הפלדה של ישראל טל בציר הצפוני, וכדי לאפשר את תנועת אוגדת אברהם יפה מערבה אל מצר מיתלה ואל מצר גידי. למרות חשיבותו של הקרב האוגדתי הזה, אין לומדים אותו בצה"ל. כנראה, כדי להמעיט מחשיבותו של שרון כטקטיקן. צה"ל העדיף ללמוד קרבות כושלים, ולהופכם לקרבות גבורה מוצלחים בהבל עטיהם של קציני חינוך – כיוון שתמכו בקריירה של קצינים אחרים. צנחני המילואים סיימו את פעילותם בעורף אום כתף בתקלה חמורה, שנגרמה בתום-לב: כשהבחינו, כי משאית מצרית קרבה אליהם, הניחו לה מארב, והמשאית עלתה באש. אלא שלהוותם, הייתה טעונה בחומרי-נפץ ובתחמושת, שהתפוצצותם היכתה בצנחנים, שארבו לה. בלהט הקרב, רץ ד"ר נאמן אל הנפגעים, וטיפל בהם בקור-רוח ובמקצועיות, כדי להכינם לפינוי על אלונקות ועל שמיכות (כיוון שלא היו די אלונקות) ולפינוי בהיטס. הוא המשיך בטיפול גם תוך התנועה הקשה על אלונקות אל אזור המנחת. באחת הגרסאות, שסופרו לי – רק אורח אחד, שהצטרף לכוח, סירב להטות כתף לסחיבת האלונקות הרבות בחול הטובעני. אחרי מסע אלונקות מייגע, הובאו הפצועים למשטח, שנחתו בו המסוקים, ופינו אותם ואת הלוחמים. ד"ר נאמן היה מראשוני הנח"ל המוצנח, והיה מפקד מחלקה בצנחנים עד שסיים את לימודיו בפקולטה לרפואה, והוסמך כרופא. על עבודתו המקצועית המדהימה תחת אש עוטר ד"ר נאמן בצל"ש, שהומר לעיטור המופת. ד"ר נאמן – ג'אד – הנו הפרופ' לקולנוע, שעתה רוצה במלחמת אחים בארץ; וזו פרשה אחרת לגמרי מאשר פרשת גבורתו כרופא צבאי בקרב.

בגחמה צפויה, הגיבו רשויות הממשל בישראל בהיסטריה בלי שום מעצורים לנוכח המשט המחודש, או המטס - עוד תרגיל יחצני מבריק של הפלשתינים ושל משת"פיהם (כמובן, בראשם יהודים וישראלים. תרבות המוסרים פורחת בקרבנו). התגובה הצעקנית חסרת שיקול-בדעת מלמדת עד כמה היו חכמים חז"לינו, כשאמרו, "הנכווה ברותחין נזהר בצוננין". ואצלנו, שמחשבה הנה מידה מגונה, וזלזול, הפקרות ועבודת מטה לקויה או חסרה, שאשמה במרבית קברינו בבתי-העלמין הצבאיים (ולא רק בהם) הנן אשיות תרבות השלטון – אפשר רק לגחך מול התגובות הישראליות. סוס יאור הנו פרימה-בלרינה עדינה ושברירית לעומתם. ובינתיים, אנחנו מובסים בידי ממשלתנו ובידי סוכנויות השלטון הישראלי, שאינן מוכנות לחשוב (זה מייגע וכואב!) ואינן מוכנות להפיק לקחים (זה פוגע!). ובתלמוד ירושלמי מצאתי, הגדרה יפה למצבנו – "כמדומה היה שאתם נכווין בפושרין ואי אתם נכווים אפילו ברותחין ..." (ברכות ה' עמוד ב'). כלומר,אינכם מרגישים גם דברים ברורים וקשים.

את יגאל הכרתי כשעבדנו בתעשיה האוורירית, לפני כמה עשרות שנים. לפני כמה שנים ביקש, שאצרפו לרשימת תפוצתי עכשיו כתב אליי: "עד הערב לא טרחתי לבדוק מה זה 'מאפליה'. מעכשיו, כשבדקתי, איני רואה עצמי שייך לציבור, שאתה רוצה בתשומת-לבו. "לדעתי, רוב הקוראים שלך לא בדקו את משמעות הכותרת הקבועה שלך. אני מצטער, אבל הקביעה שלך שאני ומשפחתי יושבים במרכז של חושך, ממש פוגעת בנו. "בחיים שלנו יש המון אור. אף אחד לא רעב, לכולנו גג על הראש, כולנו למדנו והשכלנו ועבדנו במקום מספק. אנחנו לא רעבים, אנחנו נהנים משרותי בריאות טובים מאד, יש לנו מכונית יעילה, אנחנו בקשר עם כל העולם דרך המחשב, אנחנו נוסעים עם גמלאי התעשיה האוירית לחול, זאת הפעם החמישית. "הפירות והירקות שעל שולחננו הם רק מתוצרת הארץ ... "הנכדים שלי זוכים להשכלה נאותה - חושך? תדבר עם דודה גיזי שלי על מה שעבר עליה בשואה, ותקבל מושג קלוש מה זה חושך... "מה קרה לך? נפלת לבור של ציניות שאינה במקומה? "יש לנו חברים ושכנים נהדרים, לא קרה שפניתי לקרוב ושכן לעזרה, שלא אענה. "שירתי בצה"ל, וכמוני כל משפחתי, ולא ראינו שם חושך. "בתעשיה האווירית היה המון אור,שהקרין על העולם כולו. "ריבונו של עולם, מה קרה לך? אתה פונה בקלות-ראש לציבור אינטליגנטי, שסומך עליך שאתה לא צוחק ממנו, והנה, אתה צוחק ... ועוד איך! "אם תשנה את הכותרת, אשמח להמשיך לקרוא את כתיבתך. אבל אם אתה חושב, שאני צריך לפתוח איגרת, שפונה אל היושבים בחושך ובצלמוות, ומצפים למשיח שיביא אור, אז תוריד אותי מרשימת המכותבים. "ועוד דבר, אם אתה חושב שאני טועה, תעמיד את זה למבחן ותפרסם את האיגרת שלי בתא-כתבות שלך. כל טוב". יגאל טועה, ועניתי לו ישירות, וברצוני לחלוק עמכם, ברשותו, את התכתבותנו. יוזף קונראד היה סופר חשוב בתחילת המאה העשרים. קונראד נולד כשנת 1857 כיוזף תיאודור קונראד קוז'ניובסקי בעיר ברדיצ'ב בפולין (שהייתה תחת כיבוש רוסי), והיגר משם אחרי שהוריו מתו. בבריטניה נהיה לסופר ולמתרגם מפורסם – עד מותו בשנת 1924. התוודעתי לספרו, Hearth of Darkness, כשקראתי אותו לפני הרבה שנים. בעקבות מסעו לקונגו, כתב בו קונראד על הדיכוי הלבן, וספרו הפך למסה פילוסופית על הכוח ועל יחסי לבנים-שחורים. המתרגם העברי קרא לספר, בלב המאפליה – תרגום מבריק, ששומר על רוחו של קונראד, שחדשנים בחצי מיל מנסים לקלקלו. חזרתי לקונראד כשהגעתי לארצות-הברית, בתחילת שנות השמונים. ראיתי את הסרט, אפוקליפסה עכשיו לפראנסיס קופולה. גם במהדורתו המצונזרת, הסרט היה קשה, ומככב בפסגת עשייתו של קופולה. חבריי אמרו, שתיאורי המלחמה בו הלמו את זיכרונותיהם מוויטנאם. מתוך הוקרה לקונראד ולקופולה הכתרתי את מכתבי לקוראיי, ובו הפניות לאתרי אומרת, "אושר והצלחה ליושבים בלב המאפליה". לא סוד, שאיני שבע-רצון מהמתרחש בארצנו ומהובלתה לתוהו בידי מנהיגים בלי שום-שכל (בש' ימנית ובש' שמאלית – כרצונכם, וגם שתיהן) זה כמאה שנה – כיוון שהכבשים שותקות. או, כפי שכתבתי לפני כמה שנים – זו עדת למינגים, הקופצים בשמחה אל התהום. כמובן, איני מתפעל – כמו יגאל – ממה שרואות עיניי כאן, ולבטח איני ממעריצי התעשיה האוורירית ומערכת ביטחוננו המסואבות למשעי, וגם לא הייתי. והדברים ניכרים בכל דבריי – כולל בדברים "תמימים", שאני אוסף מכל מיני מקורות, כדי להראות עד כמה מעוותים חיינו כאן – בגלל מנהיגות גרועה, שבחרנו לנו בסיכלותנו. כפי שאומר חוק ההלימה הראשון, שפיתחתי לפני עשרות שנים: "לכל מכסה יש פח זבל". ומשלימו חוק ההלימה השני: "בתחתית כל פח יש מיץ". זהו, יגאל. אתה מוזמן להגיב – כמו שאר קוראיי.