1
בניגוד לפחד שנשקף מסיקור פרשת הרב ליאור, לא היה כאן ניסיון לקדם תיאוקרטיה (שלטון הדת). כדאי לקרוא מחקרי עומק על הציבור הדתי כדי להבין כמה שטחי היה הדיון בפרשה.
חלקם של התורנים-לאומיים (מונח עדיף על "חרדים לאומיים") בתוך הציונות הדתית נע בין 20 אחוזים לשליש. השפעתם גדולה משום שרבים מהם הולכים לחינוך בעוד שהבורגנות הדתית מעדיפה להתמקד במקצועות החופשיים. עם זאת, אין שחר לניסיון להציג את הקבוצה הזאת כחותרת תחת אושיות המדינה.
הציבור הזה עמד במבחן שקבוצות חברתיות אחרות לא התנסו בו. לא מזמן התבצעה עקירה של כעשרת אלפים מטובי בניו ובנותיו מגוש קטיף, תוך רמיסת כללי דמוקרטיה בסיסיים. נבואות הזעם (שכמעט תמיד מגיעות מכיוון פוליטי דומה) איימו עלינו במלחמת אזרחים, בעימותים קטלניים עם חיילי צה"ל, בפגיעה בתשתיות המדינה ובמרעין בישין נוספים.
למרות זאת, ברגע האמת עברה העקירה כמעט בשקט מופתי. המבחן בגוש קטיף היה בעל פוטנציאל נפיץ יותר מחורבן ימית, משום שכאן לא עמד הסכם שלום מאחורי ההרס והגירוש, ובכל זאת לא התבצע ניסיון למרוד במלכות. נכון שהרב ליאור קרא לסרב פקודה, אבל הוא גם קרא, חזור וקרוא, להימנע מאלימות. רוב רבני הציונות הדתית התנגדו גם לסירוב הפקודה. מכל מקום, מרד לא אירע.
2
הטעות הייתה מנת חלקם של חוקרי גוש אמונים וסניפיו. אלו סירבו להכיר במקומה המכריע של "קדושת הממלכתיות" באתוס המכונן של החברה הזאת. חלק לא הבין מה זה, חלק הבין אבל הטיל ספק בעוצמת האתוס, וחלק אמר שבשעת המבחן הגורלית יתפרקו החוטים המקשרים את הציבור הזה עם החברה הישראלית ובעיקר עם הממלכה.
אבל מי שחוקר לעומק מבין שדווקא קדושת הממלכתיות העמידה מעל קדושת הארץ את קדושת העם. הדברים מפורשים בכתבי גדולי הציונות הדתית והתבררו בפועל באירועים רבים: בבסיס האתוס המקדש את הממלכתיות היהודית נמצאת לא ארץ ישראל אלא האומה; כלומר העם היהודי הוא התנאי הקודם לכל, ומכוחו נובעת חשיבות הארץ ואפילו חשיבות התורה.
אחת האנלוגיות התנ"כיות הנלמדות בבתי המדרש הללו היא משפט שלמה. האֵם האמיתית ויתרה על בנה ובלבד שיוסיף לחיות. הסיפור מובא בפני התלמידים כדי להמחיש שבלהט הוויכוח האידיאולוגי אסור לשבור את הכלים ולוותר על העם, כלומר על המדינה; כך נוהגים מי שאוהבים אותה באמת.
שלא כתדמיתו התקשורתית, הרב ליאור המשיך באמירת ההלל ביום העצמאות גם לאחר הרס גוש קטיף. כדאי להאזין לנאומו בעצרת השבוע: לפני הביקורת (הדי חלבית) הוא דיבר בשבחה של המדינה ש"זכינו לה בדורנו" לאחר גלות ארוכה. התגאה בכלכלה החזקה, בחקלאות הנהדרת. כך לא מדבר מי שמבקש לבצע הפיכה פוליטית.
3
אבל בכנסת כינה אילן גלאון את הציבור הזה "אל-קאעידה של הציונות הדתית" והמשיך בכך את דברי ההסתה (הדי קבועים) של אמנון - האתרוג - אברמוביץ' נגד "מדינת המתנחלים" ש"ניצחה" את מדינת ישראל. הדברים נאמרו לאחר כתבה רדודה של יגאל מוסקו באולפן שישי. מוסקו לא הבין את השפה ההלכתית והרבנית, לא הבדיל בין הפלגים החברתיים השונים ובעיקר לא הסביר את שורש המחאה בהקשר היסטורי או חברתי. המצלמה שלו התעכבה ארוכות על תלמיד טיפש שהצדיק את רצח רבין, וביקשה מהצופים להקיש ממנו על כלל הציבור. ממש כמו נדב אייל במאמר שער ב
מעריב שבו הטיף להתפלל למוראה של מלכות וחיבר בין חסידי הרב ליאור לאירן של האייתולות. אוי, הזעם הקדוש. זעם צדיקים בעיני עצמם המתהדרים בקלון אחיהם.
4
עניינים נוספים. בהמשך לפולמוס לימודי האזרחות ותלונת יו"ר ועדת המקצוע היוצא, פרופ' ידידיה שטרן, כתבתי ששטרן מונה על-ידי שרת החינוך הקודמת, פרופ'
יולי תמיר, פחות משבועיים לפני הבחירות, ובכל זאת המינוי כובד על-ידי ראשי מערכת החינוך ואפילו הוארך בחצי שנה, נוסף על השנתיים של כתב המינוי. זה לא מנע משטרן להופיע כמרטיר הדמוקרטיה ולטעון שהדיחו אותו בשל דעותיו.
עכשיו מתברר שלא רק שטרן אלא ועדת המקצוע כולה מונתה ביחד עם שטרן, כמה ימים לפני הבחירות. זאת ממש פארסה, משום שבין 2006 ל-2009 לא הייתה ועדה למקצוע האזרחות. כנראה שהפוליטיזציה של המקצוע קלה יותר כשאין פיקוח. לקראת הבחירות, משהבינה תמיר שלא תמשיך במשרד החינוך, החליטה שיש למנות כאלה שעשויים להמשיך את דרכה. האם שמעתם את זה היכן שהוא? אבל אוהדיו של שטרן דיברו על "סכנה לדמוקרטיה" ועל "הדחה לא ראויה". יאללה, יאללה.
5
מכירים את החבר'ה שדעתם על ה"מצב" נעה על סקלה בין גרוע לקטסטרופה טוטאלית. הנה עיתונאי ידוע זכה בפרס ונשאל, אם חווה רגע של נחת. תשובתו: "כן, רגע נחת, אבל כמו של מי שנמצא על סיפון הטיטאניק". או עיתונאי בכיר אחר שנשאל, האם הוא אופטימי ביחס למדינה, וענה: "לא, אני לא אופטימי לגבי המדינה. אני חושב שאנחנו בתקופה מאוד מאוד בעייתית שהולכת ונעשית בעייתית". על כך היו הגששים אומרים "זאת לא תשובה; זה שיר".
השאלה המסקרנת היא, האם הקביעות הללו הן הערכות מפוכחות או שמא משאלות-לב?... אבל הנה שמענו שמכון ויצמן זכה במקום הראשון מבין המקומות האקדמיים הטובים ביותר לעבוד בהם מחוץ לארה"ב. טוב לדעת שכמה רחובות ממני נמצא מקום כזה. לידו, נותרת הטיטאניק רק בסרט.
6
170 מיליון שקל לדירה בשדרות רוטשילד. לא הצטרפתי לצקצוק הבחילה התורן. משום מה, נפשי התרחבה. אנשים מאמינים בעתידה של הארץ הזאת ומוכנים לשלם הון רב כדי לגור בעיר העברית הראשונה. הם לא שותפים לחזון העיוועים של ישראל כטיטאניק.
אכן, התפתחנו מאז כתב אלתרמן את שירו "שדרות בגשם" שבו הוא מטייל עם בתו הצוחקת, אולי באותן שדרות ברחוב רוטשילד של שנות השלושים של המאה העשרים "בין כל הדברים שנולדו שנית". כזכור, השיר מסתיים בקריצה רב-משמעית של אלתרמן: "עירי הפרומה שמלתה מְרַכֶּסֶת / חיוך הברזל והאבן עוד שט/ הללו אינם שוכחים את החסד / של מילת אהבה אחת". לבד מאגו ויצרים, יש בקניית דירה כה יקרה גם מילת אהבה לעיר הזאת ודרכה לארץ כולה.