בדיחה על חשבון גדולי הציור

שמעתי בחיוך את מבקרי החוק נגד החרם, ובמוחי עלתה שאלה, שמטרידה אותי כבר הרבה שנים: אם יובא החוק – כפי שמאיימים מתנגדיו – לדיון בבג"ץ, האם יש לו סיכוי?. למרות שהחוק אושר בכנסת, על-ידי נבחרי העם, ברוב של 47 מול 38 – הלא ברורה מראש פסיקת בג"ץ, שאינו נבחר, כידוע?! די לשמוע את המקהלה המזמרת של מתנגדי החוק, ובראשם אייל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת, כדי להבין את הצפוי לחוק בבג"ץ. הכי מעניין בין מבקרי החוק היה, לעניות דעתי, ח"כ יוחנן פלסנר, יו"ר סיעת קדימה בכנסת, שהסביר למראיינו בקול ישראל, כי הרוב מנסה למחוץ את המיעוט, ולכפות עליו את דעותיו; וזה, לדבריו, אנטי-דמוקרטי. אמת ויציב, אלא שתוך כדי דברו, נזכרתי בראש ממשלה שמן למשעי ודורסני מאוד, שדרס את כל העומדים בדרכו וכל הליך דמוקרטי, כדי לעולל פוגרום ביהודי גוש קטיף, כיוון שסבר, שכך יקנה לו מחילה מפשעיו ומשחיתותו. אולי יוכל ח"כ פלסנר, שכה דואג לדמוקרטיה במדינה, להזכיר לי מי היה אותו ה"בולדוזר" השמן? ובראש איזה מפלגה דמוקרטית עמד המושחת?

משפט אהוד אולמרט מלמד הרבה על הנהוג בהיכלי השלטון הישראלים – הרבה יותר מכל ספר אזרחות. ועוד לא הסתיימה הסאגה. כך, למשל, דיווח איתמר לוין במחלקה ראשונה, כי מכירות ציוריה של עליזה, אשתו, האמירו פי עשרה ויותר מאז שהניח בעלה את עכוזו על כס ראש הממשלה. ראיתי כמה תערוכות ציור בחיי. בפעם האחרונה באמצע יוני במוזיאונים של אמסטרדם. איני יכול להסביר את העניין הרב בציירת הדגולה, אלא כבדיחה על חשבון גדולי הציור.

כחייל משוחרר, אביהם של חיילים משוחררים, קראתי בעניין רב את דברי פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, ואת דברי טליה שטיינר, חוקרת במכון, נגד ההצעה להעדיף חיילים משוחררים בקבלה לעבודה בשירות המדינה. אני בעד ממשלה קטנה וצנומה להחריד. לכן, מעבר להרגשתי המעיקה, כי שירות המדינה מתנפח ללא צורך – בעוד היינו צריכים להקטינו מאוד, כדי לאפשר פעילות חופשית ללא התערבות הפקידות והפוליטיקאים, איני רואה כל פסול בהעדפת חיילים משוחררים בכל מקום – כולל בקבלה לאוניברסיטה, שממומנת על-ידי משלם המסים. קרמניצר ושטיינר טוענים, שאפליית חיילים משוחררים לטובה תפגע באפליה המתקנת לערבים, שהם תומכים בה מבלי לציין דווקא קבוצה זו. זו עמדה נחמדה מאוד, שגם בג"ץ תמך בה, בפוסלו את קצבת יוצא צבא (קי"ץ) לפני עשרות שנים. חושב, שבג"ץ טעה חמורות בפסיקתו. כחייל משוחרר, שעשה המון ימי מילואים קרביים, איני רואה פסול בכל הטבה סבירה, שיקבלו החיילים המשוחררים בגין שירותם – כל עוד אין חובת שירות לאומי במדינה. כרגע, מעבידים פרטיים אינם ששים להעסיק חיילי מילואים קרביים – ובעיקר, לא מפקדים, החייבים בהרבה יותר שמ"פ. לפיכך, איני רואה כל פסול בהעדפת המשרתים את המדינה בעבודה בשירות המדינה (למרות שמניסיוני האישי, כעובד בתעשיה האוורירית בשנות השבעים – הופליתי לרעה בשל היותי מילואימניק קרבי דווקא בידי המעסיק ה"ביטחוני"). בגלל עיוות מחשבתי חמור, עדיין משרתים החיילים – בחובה ובמילואים – חינם (כידוע, המוסד לביטוח לאומי משלם לאנשי מילואים את שכרם, אך זה נעשה מ"קרן ההשוואה", שכל אחד מאתנו משלם לה אחוזים מסוימים משכרו – כלומר, אנחנו משלמים על כך). כלומר, בראייה דווקנית, החיילים הנם מתנדבים לשירות המדינה, ומגיע להם. ואם לא בשיטת "מגיע להם" – מדוע אפליה מתקנת של חיילים משוחררים גרועה מהצורך – של קרמניצר-שטיינר ושל כמותם – לחולל אפליה מתקנת של ערבים ושל אחרים, שאינם משרתים. ודרך אגב, מצחיק אותי השימוש של קרמניצר-שטיינר במגלת העצמאות, כדי להצדיק שוויון (סליחה – העדפת ערבים) – כאשר השניים מתעלמים מהגדרתה של מדינת ישראל במגִלה כמדינה יהודית. אבל זו פרשה אחרת, שבה למדינה יהודית ודמוקרטית יש בעיניהם פירוש מוגבל של שוויון (סליחה – העדפה) לערבים. וסליחה על הנדנוד – אבל שוב החייל המשוחרר, אביהם של חיילים משוחררים, שבי מציק. כותבים קרמיניצר ושטיינר: "... מענקי שחרור והטבות כלכליות בשנים שלאחר השירות הם הדרך הראויה להוקיר את המשרתים ולפצותם על הזמן שהקדישו לשירות". ואני משער, שכאשר תובא הצעה כזו לדיון, יצוצו קרמניצר ושטיינר, ויכתבו נגדה בשצף-קצף, ואף ייתלו בבג"ץ, שביטל לפני עשרות שנים את קי"ץ.

את גיא בכור – היום ד"ר בכור – הכרתי כנער צעיר, כתב מתחיל בגלי צה"ל. אחר כך, פגשתיו כשהייתי דובר אוניברסיטת תל אביב, והוא עיתונאי. מאז אני קורא בעניין רב את פרשנותו המקורית – והחריגה – על הנעשה בשכונתנו. ד"ר בכור מבין לעומק את המזרח התיכון, ואני ממליץ בחום לקוראו. כיום הוא מרכז את מאמריו באתרו – Gplanet. המאמר האחרון של ד"ר בכור מעלה זיכרונות מימי מיוּנוֹ לכתב בגלי צה"ל – חומר מזעזע, שיכול ללמד הרבה על התחנה, שכולנו מממנים מתקציב ביטחוננו, והפכה באין-מפריע לאתר הסתה אנטי-ציוני בחסות חיל החינוך והפוליטיזציה של צבאנו המסואב והכושל.

האם מותר לישראלי להטיף להחרמת מוסדות ישראלים, או מדינתו? ומה קורה כשאותם המסיתים ממומנים על-ידי תקציב המדינה?. זו הייתה יכולה להיות שאלה תיאורטית נהדרת לדיוני סלון בלילות שבת, אלא אם תשאלו את דודו אלהרר, שנזרק בגלל דעותיו מתחנת השידור של מר"ץ, גלי צה"ל; את הזמר אריאל זילבר, שמוחרם בגלל דעותיו הפוליטיות, שאינן רצויות לקומיסארים הצדקניים; ואזכיר עוד את יצחק (אבא של מאיר) שלו, שטדי קולק סירב לקרוא רחוב על שמו כיוון שחשב אחרת; או את נעמי שמר ואת מרדכי הורוביץ, בעלה, שהוחרמו כל אחד בשעתו מאותן הסיבות. וכמובן, אזכיר, שב"יישוב" הייתה דמוקרטיה וחופש ביטוי, אך רק למי שהלכו כנועים בתלם. הוריהם הרוחניים של מתנגדי החרם דאגו לפעולה דמוקרטית לעלא ולעלא נגד מתנגדיהם, כדי לאחוז חזק בקרנות המזבח, ולעשוק את עם ישראל. מתנגדיהם נודו, נזרקו מהעבודה, גורשו מאדמותיהם, או אפילו נרצחו, וילדיהם סולקו מבתי-ספרם – כיוון שחשבו אחרת מהרוב, שעזר ברשעותו לבריטים לסגור את שערי הארץ בפני מתנגדיו הפוליטיים. חלקם הגדול נשמד בשואה, והשאר – כשהגיעו ארצה – שולחו למעברות, ובהן הפכו – כמו במקומות עבודתם – להמון עבדים, שדורבנו בשוט ובמלמד-הבקר אל הקלפי. ומי שאינם מאמינים, ואינם יכולים לשאול את הוריהם – עיינו בערכים סלאח שבתי וה"מרד" בוואדי סאליב. כיוון שלא ארצה להתחרות באפרים קישון הגדול מכולם (והמוחרם בשל דעותיו!), לא אפרט את מה שכתב ב"סלאח שבתי". אספר, שכאשר תושבי שכונת ואדי סאליב מחו על הטיפול הכושל גם של מועצת פועלי חיפה בענייניהם, שיסה בהם הממונה על השכונות במועצת פועלי חיפה (לימים – בכיר מאוד במשטר מפא"י) את המשטרה, שירתה סתם באחד מתושבי השכונה. וכשהעזו להגיב על כך – עברה המשטרה לאלימות לשמה, ובסופו של דבר גייסה לעזרתה שופטת, שכילתה את חמתה בחוק, בסדר-הדין ובנאשמים. כן, לא נעים: אלה אדני התרבות הפוליטית ואשיותיה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון עאלק, המבטיחה חופש ביטוי אך ורק להולכים בתלם, שקבעו הקומיסארים.

מחאת הקוטג' פרצה כשהייתי בחו"ל, והפתיעה אותי. מתוך הערכתי הידועה לשתיקת הכבשים הישראליות, לא האמנתי, שדבר כזה יכול להתרחש. מה שמזכיר לי, ש"תנובה" – בדומה להרבה מפעלים, שיצרה ההסתדרות, והופרטו כיוון שנוהלו בהפקרות אם לא בצורה פלילית – הייתה ראש החץ בדיכוי החקלאים, שכביכול היו בעליה, אך היו מעשוקיה. כמותה, חברת הביטוח "הסנה", קופות התגמולים של העובדים, קופת-חולים כללית, "המשביר", ארגוני העובדים ועוד. הכל היו מנופים לביצור שלטון מפא"י ולדיכוי כל אפשרות לסילוקה. עד היום עובדי מנגנון ההסתדרות הנו גוש חשוב בבחירות הפנימיות למפלגת העבודה, וראשיה צריכים להתחשב בו – למרות שהסתדרות כמעט אופסה מזמן, ושחררו את העובדים מצבת החנק, שיצרה על אבותינו. כשהייתי ילד, נהגנו לקנות "טנא-נגה" כמחאה נגד העושק ההסתדרותי, שירד לחיינו, וזה היה טעים בהרבה. כשהתבגרתי, נודע לי, ש"טנא-נגה" קיבלה את מרבית החלב לתוצרתה מ"תנובה"; וזה היה הרבה לפני שהריכוזיות הפכה לנושא, שמדברים עליו.

כמה שמחה לאיד יש בכתיבה העיתונאית על סגירת הצהובון הבריטי, News of the World, לאחר שהיה 168 שנה בשוק, והוציא 8,674 גיליונות – בעקבות נוהליו השערורייתיים להאזנת סתר, שפגעו בפרטיות של אנשים פרטיים. וכל המצטדקנים מהתקשורת הישראלית אינם מביטים במראה, שבה נראים שלושה צהובונים ברמות שונות של הצהבה, שאמנם אינם מפרסמים תמונות עירום, אך עסוקים בפורנוגרפיה של פשע, של דם, של מין ושל עבריינות מין ובהפרת הפרטיות – כולל ביזוי מתים והרוגים בטרור. אין מה לקרוא בצהובוני ישראל – פרט לרכילות על אנשים לא-חשובים לחלוטין, שהנהלות הצהובונים החליטו מטעמיהן הנסתרים לקדם את שמם. אין פלא שמכירות שלושת הצהובונים הישראלים צוללות בהתמדה. הציבור נוטש אותם בהמוניו, ועובר לאפיקים אחרים. ואני תמה למה יש עדיין מי שסובלים בקריאתם, ומשלמים על כך. החושבים, שאין דברים בין השטין – טועים. כנראה, קשורה סגירת הצהובון הבריטי לכוונה של המיליארדר רופרט מרדוק, בעליו, להשלים את רכישת השליטה ברשת סקיי ניוז. מרדוק העדיף למנוע רעש מיותר כעת סביב קונגלומראט התקשורת שלו. במקביל, כבר הודיעה "ניוז קורפ" (החברה-האם של הצהובון), כי Sun, הצהובון שבבעלותה, יפרסם מהדורת סוף-שבוע, שלמעשה תמלא את מקום הצהובון הנסגר. וכמובן, אי-אפשר בלי דיג חופשי של אנטישמים במים עכורים. האופוזיציה הבריטית (שמאל קיצוני, שונא ישראל – גם אם כמה ממנהיגיו יהודים) ממשיכה לנצל את הפרשה כדי לנגח את השלטון בכלל, ובפרט את דייוויד קמרון, ראש הממשלה. האופוזיציה הבריטית דורשת לבטל מהלך השלמת רכישת סקיי – גם כדי להכות ביריב האידיאולוגי, שתומך בגלוי בארצות-הברית ובישראל, ומונע אחידות דעות אנטישמית ואנטי-אמריקנית בעיתונות הבריטית.