המציאות הכלכלית הנוכחית אינה תולדה של תפיסה פוליטית-כלכלית, אלא של ניהול קלוקל של המדינה במשך עשרות שנים; למעשה למן הקמתה. אלא שמדי חצי דור עד דור, נעה המטוטלת המאפיינת את מרכזי הכובד של הבעיות הלא פתורות לנקודת מוקד אחרת, ומי שאינם מיטיבים לקרוא את ה"תמונה הגדולה" סבורים שנקלעו למציאות אחרת.
אני מבקש להזכיר שמהלכי ההפרטה באו להתמודד עם שלוש בעיות מרכזיות של המשק הישראלי, שכולן נולדו בתקופת הזוהר ה"סוציאליסטית" שלו. ראשית, מנגנון ממשלתי מנופח שישב על גבו של מערך יצרני צמוק ומוטט אותו כלכלית. שנית, ביורוקרטיה אדירה, שאחד ממאפיניה המרכזיים הייתה הסתדרות העובדים על חברת העובדים שלה. חברת העובדים הייתה ארגון כלכלי כושל, שמרגע שנחשף לצורך להתמודד מול השוק הבינלאומי, קרס או נדרש לסובסידיה רצופה ממקורות ממשלתיים והסתדרותיים שמצצה את לשד העושר הציבורי. שלישית, כושר ניהול ירוד, מערכת פרוטקציוניסטית בלתי נסבלת ושיטת קבלת החלטות ציבוריות שלא הייתה עומדת בשום מבחן משפטי או רציונלי כיום - שיטת "הפתקים" ופינקסי החבר הידועה לשימצה של אשכול, ספיר וממשיכי דרכם.
המנגנון הציבורי הפך לסיבת הקיום של עצמו, במקום שיהיה אמצעי לשרות הציבור. תפיסה קלוקלת זו מנחה את המנגנון הציבורי עד עצם היום הזה אף כי פחות (בזכות ההפרטה), והיא מהסיבות המרכזיות, אם לא המרכזית, לביורוקרטיה שלנו. המנגנון הציבורי הוא כלי הבקרה והפיקוח של העם, בכל שיטה שלא נבחר, על ביצוע המדיניות שנקבעה ע"י נבחרי העם לפי התחיבותם לציבור. אם הוא משרת בראש וראשונה את עצמו, הוא הופך אמצעי להשגת טובות הנאה לסקטורים מקורבים ומועדפים ולא כלי פיקוח. ומכאן שחיתות, דקדנס, חוסר יעילות, ומשאת נפש לכל מי שאינו מוכן להתאמץ לשם השגת רמת חיים ואיכות חיים; במילים אחרות: חממה לפרזיטים. ברור שיש במנגנון זה גם אנשים נקיים וטובים, אבל לא הם קובעים את אופיו ואת דרכי התנהלותו.
אלה הם עמודי התווך של השיטה הישנה, עליהם הצטברו משקעים מסוגים שונים, שאיימו להטביע את הספינה כולה; המשבר הכלכלי של שנת 1985 הייתה המחשה בלבד לצפוי לנו על-פי השיטה הקודמת.
שינויי מבנה היו מחוייבי המציאות, אבל אין די בפעולה חד-פעמית וחד-ממדית. (בצבא נוהגים לכנות זאת "שגר ושכח"). אין סיכוי ממשי ששינויים מהותיים במערכות מורכבות יגיעו לאופטימיזציה במהלך תיקון יחיד, מה עוד שהמציאות דינמית ולעולם אינה נוהגת בדיוק כפי שחזוה מתכננים, יהיו אלה טובים ככל שיהיו. לכן, במערכות מורכבות נכללים תמיד משובי איזון ובקרה, שתפקידם לדגום תפוקות ולתקן סטיות. בחלק הזה של היישום שגתה ישראל כשם ששגו מדינות גדולות ומנוסות ממנה. לכן, אני חוזר וטוען שהבעיה היא בקונספט הניהול השוטף ובאיכותו ולא בחשיבה האידיאולוגית והבסיסית.
תאורית ההפרטה שאליה מתיחסים כסיבת הסיבות למצב הנוכחי, אינה גורסת פונדמנטליזם מן הסוג שנסים ליחס לה מתנגדיה האידיאולוגיים. גם בהפרטה, כמו בכל מהלך משקי-חברתי, חייב לעמוד רציונל חברתי-כלכלי-ניהולי ביסודו של מעשה הפרטה, והוא איננו תרגיל של "שגר ושכח".
צרתה המרכזית של ישראל כיום היא שסגלה לעצמה בדור האחרון עיסוק אובססי בנושאי חוץ וביטחון ו"שכחה" שלא המדינה והשלום הם היעד המרכזי אלא העם היושב בציון. כל הדברים האחרים באים לשרת אותו, ומן הראוי שיזכו למנה סבירה של תשומת לב פוליטית, ומנהיגותית לצד עיסוקיהם האחרים של הנבחרים. נבחרים נבחנים בראש וראשונה על-פי תפקודם בנושאים העומדים במוקד תשומת הלב הציבורית. כאשר אלה הם נושאי חוץ וביטחון (בעיקר) המבחן הקובע הוא מי היה גנרל טוב, וטרם הצליח לפשל (
עמיר פרץ הוא דוגמה קלסית לכשל מסוג זה; ולהבדיל גם
דן חלוץ). כאשר יהיו במוקד תשומת הלב נושאים חברתיים, יעמדו לצידם גם מבחנים אחרים.
מי שמבקש להטיף לנו כיום לחזור ל"בוץ של ימי ראשית המדינה" (על משקל "הבוץ הלבנוני"), מציע לנו לפול מהפח אל הפחת. אני שולל הצעה זו מכל וכל.
מה שדרוש כיום הוא תיקון של קילקולים במערכות החברתיות-כלכליות-ניהוליות ברמה לאומיתצ וברמה מקומית ולא עוד מהמפכה הזויה (את "ככר תחריר" צריך להשאיר למצרים, שכבר עכשיו מתחילה להבין שהיא "פטה מורגנה" יותר משינוי מהותי במדינה. וסילוק מובארק עשוי להיות עבורם בכיה לדורות ולא גאולה מתוקה). לנו דרוש לעת הזאת תיקון שיבוסס על מספר עקרונות מרכזיים:
א. זיהוי הקילקולים העקריים (נושא למאמר נפרד).
ב. קביעת סדר עדיפויות לטיפול בהם, משום שאין בנימצא אדם רציונלי אחד שסבור שניתן לפתור הכל מייד. (דרושה גישה מבוססת על שיטת MBO , Management by Objectives דהיינו: שילוב בין יישום פתרונות מערכתיים, לפתרונות של בעיות אד הוק שבגלל רגישותן או חשיבותן היחסית, אין רוצים להמתין עם פתרונן עד לתיקון המערכת כולה) .
ג. לכל נושא אחראי ביצוע אחד מוביל (אינטגרטור) ולכל נושא ביצוע יעדים ברי-מדידה לבדיקת התקדמות בביצוע. הן היעדים והן פרסום ההתקדמות יהיו שקופים לידיעת הציבור.
ד. הערכות ברמת שר במשרד רוה"מ כמנהל פרויקטים לאומי בכל התחומים, שגם יופקד על ביצוע החלטות ה
ממשלה כמנחה ומפקח של הביצוע הממלכתי. (אני מציע להעמיד בראשו את השר כחלון, ולהעביר את משרד התקשורת לאחד מהשרים ללא תיק בממשלה)
ה. הפיכת תוכנית השיקום הכלכלי-חברתי לנושא מבוקר קבוע ע"י משרד
מבקר המדינה, לפחות בחמש השנים הבאות, תוך קביעה שכשלים חמורים יחיבו מסקנות אישיות.
ו. שימוש במערך הייעודי במשרד רוה"מ כמנגנון לבחינה וחשיפה של חסמים ביורוקרטיים במערכות השלטון המרכזי והמוניציפלי וביחסי הגומלים ביניהם וחיסול חסמים אלה כחלק מהתוכנית הלאומית הכוללת.
ז. הציבור חייב לדעת, ברמה של הערכה תכנונית סבירה, לאילו שינויים הוא יכול לצפות בכל אחת משנות התקציב הבאות עד לבחירות ההקרובות וכך גם בחומש שלאחר מכן.
הכתובת הייתה על הקיר כבר בתחילת הקדנציה של נתניהו, שנרדם בשמירה בזיהוי מלוא משמעויותיה. הבעיות לא נולדו בזמנו אבל החריפו משום שלא טופלו כראוי ובמלוא היקפן. כניסתה של ההסתדרות ל"משחק" היא כלאם פאדי, ניסיון של עיני לדוג במים עכורים. רק כשהסתבר לו שיוכל אולי להפיק תועלת פוליטית-מפלגתית מהמחאה הציבורית, הצטרף ל"חגיגה". עם כניסתו למאבק, עובר מרכז הכובד מבעיות הציבור לפוליטיקה, לשאיפות של עיני. מרגע שמרכז הכובד עובר לפוליטיקה, נשקפת למחאה סכנה שתתחיל לשרת גורמים אינטרנסטיים חדשים-ישנים, שאין בינם לבין היוזמים האוטנטיים של המחאה דבר וחצי דבר. מבחינת המוחים - כדאי וחשוב שיזהרו וישקלו היטב היטב את דרכם, משום ששועלים פוליטיים משופשפים יגנבו מהם את המאבק עוד בטרם יבינו שהונו אותם. לתצבר התנועות ותנועות המשנה שבאו לבטא מצוקה אמיתית, חסרו מחשבה שיטתית, התארגנות ודוברים מוכשרים שיוכלו להציג עמדות קונקרטיות מול הממשלה והרשויות המוניציפליות. אין די בלהגיד לראש הממשלה מה אינו מקובל על המוחים, חייבים לדבר גם בנוסח פוזיטיבי, ז"א: מה כן. אבל עיני אינו הפתרון לבעיתם, הוא חרב פיפיות מסוכנת להם.
מבחינת הממשלה, אם לא תבחר להנהיג את העם לעת הזו, היא עלולה להתפוצץ עם המוקשים הפוליטיים שישימו לפתחה ה"עייניים" למיניהם ויסיטו אותה בכך מהסוגיות האמיתיות. זו עת משבר, בינתיים משבר מבוקר, אבל משבר עם פוטנציאל הרסני. משבר הוא גם שעת כושר, והשאלה אם תשכיל הממשלה לראות כך את פני הדברים. לנוכח התרגיל של עייני, ראוי לממשלה לבחון במסגרת מכלול השינוייים המבניים ושידוד מערכי הכוחות בישראל, הפיכת ההסתדרות למה שהיא באמת צריכה להיות: פדרציה של איגודים מקצועיים, ותו לא. אסור שמשיך את נטיתה הפוליטית הישנה להיות מדינה בתוך מדינה ולפעול כמקפצה ליו"רים (או מזכ"לים) בעלי יומרות פוליטיות לשדה המפלגתי בדלת האחורית. אם עיני רוצה להיות פוליטיקאי ולא מנהיג איגודים מקצועיים, שיקים מפלגה, או יצטרף למפלגה קיימת וינהל את מסעות האמביציה הפוליטית שלו משם.