'מחאת האוהלים' מצטרפת לגל של סכסוכי עבודה המתגברים, כרגיל, דווקא בתקופת ממשלות ימין. מי שמנפח ומתדלק את המחאות הללו זו התקשורת שקצב התקדמות הממשלה בתהליך השלום אינו משביע את רצונה, דבר המפעיל רפלקס רדום הגורם לה להיזכר בכל העוולות החברתיות. בניגוד למדינות ערב ששליטת השלטון בתקשורת הפכה את הפייסבוק לכלי לארגון מאבקים, אצלנו התקשורת היא שבחרה לרתום את עצמה למחאה. היא עושה זאת באופן שערורייתי על-ידי ניפוח חסר תקדים של הפגנה של כ-250 איש שהקימו כ-100 אוהלים, למימדי אירוע היסטורי. כל איש ימין למוד מאבקים ציבוריים גדולים וקשים עשרות מונים, מוצא בימים אלו את עצמו מתבונן אכול קנאה במחאה דה-לוקס שכל התקשורת מכרכרת סביבה כמו תיכוניסטית מאוהבת, כשהכתבים והפרשנים מתמוגגים מכל צעד ומקפידים לגמד ולכסות על החסרונות - העבריינות, האלימות, ביטויי מרד ו'לקיחת החוק בידיים'.
לו המחאה הזו הייתה באה מימין, בקושי הייתה מוזכרת בתקשורת, כמו השבועות של קיום המאהל של מועצת יש"ע ליד הכנסת נגד "ההינתקות", בגשם ובקור קיצוניים. אך ברגע שהימין מתחיל לחסום כבישים ופרחח כלשהו פולט משפט קיצוני, או אז היו הכתבים והפרשנים חמורי הסבר מתעוררים ובאים בטענות לגורמי שלטון ואכיפת חוק על מחדלי הטיפול "בהסתה ובאלימות". כך שוברים מחאות, שולחים הביתה קהל מתוסכל ופותחים את הדרך למסלולי "תג מחיר" למיניהם.
מכאן נובע שהצלחת מאבק אינה קשורה להיותו צודק אלא בייחוד לגודל הסיקור התקשורתי שבו זכה. אותה תקשורת תחסל את המחאה הנוכחית ביום שתצליח להפיל את הממשלה או לחלופין לכפות עליה כניעה מדינית עסיסית, כי זו מטרתה האמיתית.
פעילים בולטים במחאת האוהלים מוכרים כאנרכיסטים, קומוניסטים ואנשי ארגונים של הקרן לישראל חדשה (וחלשה). גם מטרתם של אלה ידועה. היעד שנבחר, הוזלת הדיור, עשוי לספק ימים ארוכים של מחאה גם אם הממשלה תמלא אחרי כל תנאי, כי מחירי הדיור, בניגוד למחירי הקוטג', אינם ניתנים לתיקון מיידי. הציניות של המהלך נחשפה בהתפרעויות נגד חוק הוד"לים שדווקא אמור לקצר את הליכי הבניה, כי לפי קריאת החברה להגנת הטבע, שגם ממומנת על-ידי הקרן, הדבר יפגע באיכות הסביבה. כך מסבכים את מתן הפתרון כדי לפגוע בממשלה.
אך למרות כל זה המחאה מוצדקת כי בישראל קיימת השתוללות מחירים ומיסים שאינה מאפשרת לרבים מדי לחיות בכבוד. הנטל הכבד המורכב ממחירי עושק של דיור, קרקעות, מוצרי יסוד, עמלות בנקים, דלק ומיסים עירוניים, ההופכים לרווחי עתק של תאגידים המחלקים לבכיריהם משכורות מן האגדות. צרפו לזה את הבזבוזים בשירות הציבורי, תנאי הבכירים, אוכלי החינם לאלפיהם והתחבורה הציבורית העלובה, וקיבלנו התמרמרות ציבורית גדולה ומוצדקת שרק עיתוי פריקתה כלפי הממשלה תוזמן על-ידי גורמים אינטרסנטיים משיקולים פוליטיים. הדיווחים על השיפור בנתונים הכלכליים דווקא מדרבנים את המחאה, כי יש ממה לתת...
זהו גם העונש של
בנימין נתניהו על חטאים קודמים שלו. ההקפאה של ירושלים ויו"ש, שהחלה עוד בתקופת אולמרט, 'יצרה' מחסור של עשרות אלפי דירות שהובילו לעליית מחירים בכל הארץ. כוחות השוק אינם מכירים בקו הירוק. לו היה מתחיל בבניה מסיבית עם עלותו לשלטון, כפי שהבטיח לבוחריו, היו כעת מחירי הדיור בירידה. גם רתיעתו נוכח זעקות קוזקי השמאל הנגזלים בסוגיית חקירת הארגונים החתרניים ומימונם, מאפשרת להם להמשיך להשתולל, ולנהל ולממן את המחאות החותרות תחתיו. גם האלימות האנרכיסטית שהופנתה מחיילי צה"ל אל המחאה הנוכחית, צמחה ופרחה תחת חידלון הממשלה להורות לשי ניצן, האמור לטפל 'בהסתה והמרדה', להפנות את האנרגיות שלו מדיכוי המתנחלים לריסון החתרנות האנרכיסטית. נתניהו ניסה להיות נחמד לכולם - והסתכסך עם כולם.
הממשלה צריכה להפוך את הבעיה להזדמנות וליזום הקלות דרמטיות על הנטל, "להיטיב עם העם" במובן האמיתי של המילה, ולבצע שינוי רדיקלי בתפיסה הרואה בציבור פרה חולבת חסרת תחתית. לשם כך צריך יהיה להפסיק להיות נחמד אל השמאל והטייקונים. האם נתניהו מסוגל?