לכאורה, למה רגשו גויים? מדוע "מחנה השלום" מגיב בהיסטריה לקראת חודש ספטמבר, המועד בו עלולים הפלשתינים - שומו שמים! - לבקש את הכרת האו"ם במדינה פלשתינית?
לכאורה, מה הבהלה? הלא המדינה הפלשתינית היא משאת הנפש שלהם, עליה הם חולמים ולמענה לוחמים ללא הרף! אלא, אליה וקוץ בה והקוץ הוא שבכך הרשות הפלשתינית תוקעת כדור בראשה של אוסלו, ומזה השמאל חושש, ובצדק.
ניסיון מצד "הפרטנר" של אוסלו לקבל סטאטוס של מדינה ו/או לנהוג כמדינה, אכן כמוהו כביטול חד-צדדי של ההסכם ("שום צד לא יעשה כל צעד לשינוי הסטאטוס של הגדמ"ע ורצועת עזה, כל עוד מיצוי הדיונים על מצב הקבע תלוי ועומד" - הסכם הביניים).
כידוע, הדיונים על מצב הקבע טרם התחילו, ובין הנושאים שאסור לגעת בהם, אלא במסגרת הדיונים האלה, מככבים ירושלים, הגבולות ויחסי החוץ. והנה, כאשר שלטונות רמאללה עושים דין לעצמם להשיג באו"ם הכרעה חד-צדדית בשאלות אלה: "ירושלים"? - בירת פלשתין, "גבולות"? - קווי 67', "יחסי חוץ"? - של מדינה ריבונית, הם כורים בכך את קיברה של אוסלו.
צד להסכם שמעמידים אותו בפני עובדה מוגמרת שכזו, חייב להגיב על-ידי העמדת עובדות נגדיות משלו. כל מחדל כאן יתקבל ככניעה ללא תנאי.
כאן המקום לצטט שוב מהסכם הביניים:
"על-ידי הכניסה להסכם זה אף צד לא ייחשב כמבטל או מוותר על כל זכות, תביעה או עמדה". כלומר, ביטול אוסלו מאפשר לישראל, למשל, להחיל את ריבונותה על כל יש"ע. הכל פתוח.
עוד נאמר בהסכם הביניים: "המינהל האזרחי יפורק והממשל הצבאי ייסוג". שימו לב: "ייסוג", לא יפורק. וכשם שנסוג, כך הוא יכול גם לשוב.
לכאורה, התשובה הישראלית המתבקשת על הפרובוקציה של הריבונות הפלשתינית היא החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון. פשיטא, מי שאינו רוצה שהוואקום שתשאיר אוסלו אחריה יתמלא על-ידי מדינה פלשתינית, חייב להשיב באותו המטבע: סיפוח השטח למדינת ישראל!
ברם, התגובה הזאת, עם כל היותה מתבקשת, מחייבת לבחון את התגובה האפשרית של "העולם": אחר הכל, הערבים ייראו כאן כהולכים עם האו"ם ואנחנו - נגדו! לא החלת הריבונות תיחשב כפרובוקציה, כי אם התשובה הישראלית!
בעניין זה, החלום הרטוב של הערבים הוא תקדים קוסובו, משם גירש צבא נאט"ו את הצבא הסרבי בהפצצות אכזריות, ובכך איפשר למוסלמים לגרש מאות אלפי סרבים, תושבי האזור מימים ימימה ולהפכם לפליטים. אחר כך, בעוד חיל המצב של נאט"ו חונה שם, הכריזו הקוסובארים המוסלמים על עצמם כמדינה. חסר להם רק אישור מטעם האו"ם, וזאת - בגלל וטו של רוסיה וסין.
איך הצליחו הסרבים להפסיד כך את המשחק? במהלך אחד, נואל ושגוי כשם שהיה אכזרי: כאשר היו עדיין שליטי קוסובו, הם היו הראשונים להעלות בתי מוסלמים באש ולגרש מאות אלפים מהם מן הארץ. הם לא שמו לב, שמעצמות נאט"ו רק חיכו לפרובוקציה הזאת כדי להצדיק התערבות צבאית לטובת המוסלמים.
הסוף ידוע. בהפצצות אכזריות מן האוויר אילצו כוחות נאט"ו את הצבא הסרבי לסגת מקוסובו ולהחזיר את המוסלמים המגורשים. עכשיו, שהאוכלוסיה הסרבית נותרה ללא הגנה, עשו המוסלמים את מה שעשו להם - גירשו כמעט את כל הסרבים מן הארץ ואף הכריזו עצמאות.
לא ייפלא, מדוע הערבים חולמים על קוסובו.
המציאות בארץ ישראל היא הפוכה.
ישראל שולטת צבאית בכל יהודה ושומרון. בשטח אין שום כוח זר ( ואוי לנו אם יהיה אי פעם!). התושבים היהודים לא רק שלא סולקו, אלא שמספרם הולך וגדל. לרשות הפלשתינית יש כרגע כוחות וסמכויות של אוטונומיה ולא יותר, והיא תלויה מכל בחינה שהיא בישראל. על כן, אם יצליחו להשיג באו"ם סטאטוס של "מדינה" כשלמעשה, בשטח, אין להם כלום, יהיה זה תרגיל ריק בלבד.
כדי להגיע למצב של קוסובו נחוץ להם שישראל במו ידיה תשלח יד בנפשה. כל עוד עמנו חפץ חיים תסריט כזה הוא דמיוני לחלוטין, ועל כן אין כל סיבה לפאניקה.
להפך: פטריוטים ישראלים דווקא מצפים לספטמבר בחדווה, סיבה למסיבה - מסיבת הסיום של אוסלו! הפלשתינים בעצמם מתחילים לקלוט שהלכו אולי רחוק מדי, שכן בלי הקרקע של אוסלו מתחת לרגליהם וללא מדינה לנחות על אדמתה, הם יישארו תלויים באוויר. מרוב ייאוש הם מאיימים עכשיו "לזרוק את המפתחות", כלומר לפרק את הרשות וללכת הביתה. אלא, נראה אותם מממשים את איומם. לא כל כך מהר מוותרים על מנעמי השלטון!
והיה ובכל זאת יחליטו - לא בפעם הראשונה - לעשות את מה שלנו נראה בלתי הגיוני, מה האופציות שלנו? כיצד צריכה ישראל להגיב על "שינוי מין" אצל "הפרטנר" הפלשתיני - מרשות ("סולטה", authority), ובמהות אוטונומיה - למדינה? הרי לא נוכל פשוט לשתוק ולהתעלם! הלא בנושא כזה כל שתיקה תתפרש כהודאה, עם תוצאות מרחיקות לכת בשטח!
נקדים ונאמר, שאסור ללכת בדרך הקלה ולחשוב רק במושגים של תגובה לפרובוקציות שלהם. כמובן שצריך להגיב, אבל תמיד תוך ראיית המטרה הסופית שלנו. יש לנצל מצבים חדשים כדי לקרב אותנו אל המטרות שלנו. לצערנו, מדיניות ישראל מאז ששת הימים סובלת מהעדר משווע של הגדרת-מטרות מצד קברניטינו (להוציא דוגמאות שליליות כמו אוסלו והגירוש), והתוצאות ידועות. בצומת המדינית המיוחדת הזאת, אלתורים ישראלים טיפוסיים, חפיפניקים, עלולים להסתיים בבכייה לדורות.
מבחינת החוק הפנימי שלה, וגם על-פי הדין הבינלאומי, יש לישראל היכולת להחזיר ליהודה ושומרון את הממשל הצבאי ולחלופין להחיל את ריבונותה, על כל השטח או על חלקו.
כנקודת מוצא ישמש לנו המצב היום, ערב ספטמבר. בעיקרה, זו אוטונומיה נרחבת של שלטונות רמאללה, בחסות אוסלו. לכאורה יש להם פרלמנט,
ממשלה ונשיא, המנון, דגל ופספורטים, כלכלה (דווקא די משגשגת), ייצוג באו"ם (אם כי אינם מצביעים). הקימו להם "כוחות שיטור" הדומים יותר לצבא (איזה שוטרים בעולם מצוידים ברובי-סער?), יש להם שליטה מלאה על רשתות תקשורת משוכללות ומיניסטריונים לכל תחום אפשרי - כאלו כבר היו מדינה.
מה אין להם?
חימוש כבד וחיל אוויר, שליטה על המרחב האווירי והיכולת לכרות הסכמים בינלאומיים (פרט לתחומים שהורשו להם בהסכם אוסלו). הם אינם שולטים בכניסות וביציאות אל שטחם וממנו, במקורות המים, בעיר ירושלים כבירתם, ופרושה עליהם רשת של כ-300 יישובים ומאחזים יהודיים, שעוד מעט ימנו כ-400,000 נפש. אין להם נמל, וכל היבוא מגיע דרך נמל אשדוד, שם גובה ישראל בשבילם את המכס והמע"מ. זהו הסכם פריז, ענף של אוסלו, שהשאיר את הכלכלה שלהם בתוך המעטפת הישראלית. ההסדר הזה אינו כפוי עליהם, הוא פשוט כדאי להם. השקל הוא מן המטבעות החזקים בעולם, חלק גדול ממפרנסיהם משולבים במשק הישראלי, והמיסים שישראל גובה בשבילם הם הכספים היחידים שהמנהיגים שלהם אינם יכולים לגנוב מהם.
המצב הזה דומה לכאורה מאד לאוטונומיה, פרט להבדל החשוב, שבכל העולם שטח אוטונומי שייך למסגרת הריבונית של אותה המדינה שהפרישה לו מסמכויותיה. לעומת זאת, האוטונומיה של רמאללה היא ייצור לא נורמלי שנועד לתקופת-ביניים של 5 שנים, במגמה, מגמתם הממאירה של
שמעון פרס ויוסי ביילין, להופכה למדינה עצמאית. 12 שנים עברו, והתהליך נתקע ואף סוכל, כי מלכתחילה לא היה לו סיכוי.
אלא, המעין-אוטונומיה הזאת היטיבה מאד עם הפלשתינים, מרגע שחדלו מן הטרור. נאמני א"י אומנם אינם מאושרים מן המצב הזה, של 40% משטח יו"ש (אזורי A ו-B) הסגורים בפני יהודים, ובכל זאת, למרות גזירות נתניהו, יישוב א"י נמשך בתנופה, ומן הצד השני בין יהודים לערבים - גם בירושלים - רואים סימנים של דו-קיום. והואיל והזמן פועל לטובתנו, כי הנוכחות היהודית בירושלים וביו"ש צומחת בהתמדה, עד שיום אחד הכמות תהפוך לאיכות ואחרון השמאלנים יתייאש מלחלק את הארץ - נוצר מעין סטאטוס קוו, שהכל חיים איתו, בדלית ברירה. חוץ, אולי, מן השמאל היהודי הקיצוני, שדווקא המצב הזה מביא עליו ייאוש עמוק.
ובכל זאת, והיה והערבים ישברו בספטמבר את הכלים, באילו כלים נחליף אותם?
יש לדחות על הסף כל תוכנית הבנויה על הציפייה לגרש המוני ערבים מן הארץ. גם במחנה הימין רבים דוחים את הרעיון הזה מטעמים של מוסר, ומכל מקום הוויכוח הפנימי מיותר, מפני שמעשה כזה פשוט אינו אפשרי. הסרבים, שערכו גירוש המוני של המוסלמים בקוסובו, שילמו על כך בגירושם הם והפיכת ארצם למדינה מוסלמית.
פתרון מתבקש הוא סיפוח כל יש"ע למדינת ישראל, אולם מיד תעלה השאלה, האם לא ניאלץ לנהוג לפי תקדים סיפוח ירושלים, כלומר - הענקת מעמד של תושבים פלוס אופציה לקבל אזרחות? אם כן, האם יהיה זה מעשה אחראי לפתוח את המדינה בפני מיליוני ערבים נוספים? היש לנו עניין לנהל שוב ערים כמו עזה ושכם? האם אפשר בכלל להחזיר "את הביצייה לתוך קליפתה", האם התנאים לא השתנו מן הקצה?
הרבה תלוי בשאלה, מה בדיוק יעשו הערבים. אפשרות אחת היא, שהכל בלוף. אבו-מאזן יפנה לאו"ם, יקבל שם הצהרה כללית, חסרת שיניים, וימשיך בשגרת הרשות הפלשתינית. אם כן, לא קרה כלום.
אלא, ספק אם האיש יוכל לרדת בקלות כזאת מן העץ הגבוה שעליו טיפס. על כן, נניח מצב שרמאללה פונה אלינו מעל גבי נייר מכתבים של מדינה. כיצד נשיב? במדינה שלהם איננו מכירים והרשות - כבר אינה קיימת! ובכלל, אסור שמעשה של ריבונות עוינת יעבור ללא תגובה שלנו, ובאותה המטבע. על כן, אם אכן שלטונות רמאללה יתחילו לנהוג כמדינה, עלינו לנטרל את "הריבונות" הזאת על-ידי הכרזת ריבונות משלנו - על אזור C, המשתרע על 60% מן השטח ובתוכו כל היישובים והדרכים אליהם, רצועה ממזרח לקו הירוק, בקעת הירדן, ים המלח ומדבר יהודה.
כתוצאה מזה, 40 האחוזים שיישארו לרמאללה יהיו סגורים ומסוגרים מכל עבר, וכל כמה קילומטרים יצטרכו תושבי "המדינה" הזאת לעבור את הגבול הישראלי החדש באזור C. לערבים המתגוררים באזור, והם אינם רבים, ניתן להציע את הסטאטוס של ערביי ירושלים, וזה פיתוי שהם יתקשו לעמוד בו.
לערביי A ו-B תוצע אוטונומיה בחסות ישראל, פחות או יותר בתחומים שכבר יש להם. מכל מקום, הואיל וישראל לא תוכל להכיר בעצמאותם, היא תיאלץ למנות מושל צבאי מטעמו של הממשל הצבאי, שלפי הסכם-הביניים רק "נסוג", ועכשיו חזר. בשלב הזה הם יקראו לעצמם "מדינה" ואנחנו נתייחס אליהם כאל "שטח בממשל צבאי".
עכשיו תצטרך רמאללה להחליט, אם היא מוכנה להשלים עם המצב הזה של מדינת-קריקטורה, שהפרטנר שמידיו היא אוכלת וכידוניו מבטיחים את חיי מנהיגיה, מתייחס אליה כאל שטח תחת ממשל צבאי.
אם לאו, שוב יצטרכו הערבים להיות הראשונים לעשות מעשה. למשל - יכרתו הסכם הגנה עם טהרן, יחדירו אמל"ח אסורים לשטחם, יתיימרו להפעיל סמכויות ריבוניות באזור C, יכשירו שדה תעופה חופשי מפיקוח ישראלי, יזמינו לשטחם כוחות זרים, או יפתחו באינתיפאדה שלישית. כל אקט כזה הוא בעוצמה של שובר כלים, שלא ישאיר לישראל ברירה אלא לפרק את שלטון רמאללה ולפזר את מסודותיו. ישראל לא תוכל לקיים בליבה מוקד של התערבות זרה, הסתה, חתרנות, מרי ומלחמה.
אלא, שגם במצבים קיצונים כאלה חשוב לשמור על שני עקרונות:
אלף - אנו נהיה המגיבים על הפרובוקציות שלהם, ודבר זה חשוב לצורך עמידה בחזית הדיפלומטית, שללא ספק לא תיתן לנו מנוח.
בית - למרות שהצעד שלנו יהיה וגם ייראה כתגובה בלבד על תוקפנות הצד השני, לא נאבד אף לרגע קשר-עין עם המטרות והמגמות שלנו, היינו - לאן רוצים אנחנו להגיע? התשובה היא אוטונומיה, ופירוש הדבר הענקת שלטון-בית ללא יחסי חוץ מלאים, ללא צבא ושליטה במעברי הגבול, ללא פיקוח על מקורות המים, חלל האוויר, תשתיות-העל והמקרו-כלכלה, ללא ירושלים כבירה ומבלי שיבוצע "טיהור אתני" למאות אלפי היהודים המתגוררים בשטח.
נתניהו סייג בנאומיו את הסטאטוס של מדינה שהציע להם בכמעט כל ההגבלות הנ"ל, ואיש לא העיר לו שהישות שהוא צייר היא אוטונומיה - לא מדינה!
גם ביחסים עם ירדן יחולו בוודאי שינויים, ולוואי שלא יהיו לרעה. אם תהיה אי פעם התפתחות חיובית ותיווצר אפשרות אמיתית לשיתוף פעולה הדוק, יש לחתור להחזרת האזרחות הירדנית לתושבי יו"ש, ואפילו לעזה: רצוי לנו שיצביעו כאן לממשל העצמי שלהם בכל ענייני הבית - home rule ויצביעו לבחירות הכלליות ברבת עמון בענייניהם הלאומיים. שהרי אם אכן קיים עם פלשתיני, הוא מהווה בירדן רוב גדול, וירדן, לא "הגדה המערבית" היא מדינת הלאום שלהם, ולא חשוב באיזה שם יקראו לה.
לקשר משולש: ישראל, ירדן והאוטונומיה בתווך, יכול להיות גם פן כלכלי חשוב שישפיע על האזור כולו.
חלומות? בוודאי. אולם, אם לא נעמיד מול החלומות שלהם חלומות משלנו, נמשיך להיראות כפי שאנחנו נראים היום - פושטי רגל רעיוניים, תוצר של עשרות שנות דיאטה דלת-קלוריות המורכבת מביטחון, ביטחון ורק ביטחון.