מבוא למהפכה אנו עדים למחאות רבות לאחרונה: קוטג', דלק, רופאים, דיור ועוד. כולן הפכו למחאה אחת אדירה - היא תיכשל. לא בטוח שכדאי לזלזל בה, יהיו לה ללא ספק הישגים נאים מפליגים ומרשימים, יהיו בוודאי נצחונות חסרי-תקדים בקרבות שונים, אך מפרספקטיבה היסטורית למרבה הצער נראה הפסד במערכה. לאו-דווקא משום שהשמש, הגשם או תחילת הסמסטר יבריחו את שוכני האוהלים (תוך ימים, שבועות, או חודשים, מצידו של שטייניץ גם שנים), אלא בעיקר משום שאין לנו מושג מי נלחם נגד מי ולמה. מי שחושב שהפלת ממשלה היא הצלחה - שישאל את המצרים... בכיכר התחריר שלנו - שדרות רוטשילד, מעורבים בליל של אינטרסים: רוצים צדק חברתי, דיור בר-השגה, הורדת יוקר המחיה, שינוי כללי המשחק, הפסקת מדיניות הקפיטליזם הדורסני; גם מטרות פוליטיות: הפלת הממשלה, ועוד. אנחנו יודעים שיש בעיה, התעוררנו באיזשהו שלב, אבל אין לנו מושג מאיפה זה בא לנו. אנחנו דומים בכך לנמלים אומללות שכל הזמן דורכים עליהן, הן רצות אנה ואנה צורחות וזועקות, זועמות ומתחננות אל מי שדורך עליהן, שישתדל לרמוס אותן קצת יותר בעדינות. המצרים המסכנים מתחילים להבין שהם בסך-הכל החליפו קבוצת קצינים אחת שעשקה אותם בקבוצה אחרת, גם אנו נופתע לגלות שאשר היה הוא שיהיה. מחאה או מהפכה? היום כולם מדברים על מעמד הביניים, ומה עם העניים? הלכו לישון?... עוצמת המחאה היא אשליה אחת גדולה, למרבה הצער היא תהיה החמצה גדולה. המהפכה האמיתית כנראה תידחה, אך בסופו של דבר היא תהיה בלתי-נמנעת. זאת משום שהעולם מתנהל באופן סינוסי: אפשר למעוך את הציבור עד גבול מסוים עד שהוא מתפרץ. מחאה היא לעג לרש, ישראל משוועת למהפכה! מהפכות מודרניות לא נזקקות לשפיכות דמים, גם לא לאוהלים, הפגנות, חסימות וצעדות. ברומניה ההמון התנפל על צ'אושסקו, במצרים עלולים לתלות את מובארק, אצלנו אין צורך בבסטיליה, גם לא בגיליוטינה, מהפכה חברתית מודרנית יכולה להיות באמצעות כלי הרבה יותר טריוויאלי, קוראים לו: דמוקרטיה! מהפכה חברתית אמיתית משמעה מהפכה תרבותית, קרי: שינוי אקסיומות היסוד על פיהן מתנהלת המדינה. עד עתה המדינה הלכה ככה, מעתה היא תלך ככה. מה זה ככה? זו בדיוק השאלה. בהמשך נדע. נעשה הפוגה קלה, בינתיים נוכל ליהנות מסתם דוגמה קטנה ושגרתית לנבזותה של המדינה. כן, יש מחיר לחזיריזם. כך המדינה דואגת לנו: שומרת את הכסף שלנו אצלה כדי שחס וחלילה לא יגיע אלינו... כולנו פולישוקים נהוג לחשוב שבדמוקרטיה מותר לאזרחים למחות. זו אכן זכות בסיסית במשטר הדמוקרטי, אבל חייבים להבין: בדמוקרטיה הציבור יכול לבוא בטענות רק כלפי עצמו! שואלים אותנו בבחירות מה אנחנו רוצים - בבקשה, אחר-כך אנחנו מתחילים לבכות. כל פעם אנחנו שולחים את הפוליטיקאים לשלטון, וכל פעם אנחנו חוטפים שוק מחדש כשאנחנו מגלים לתדהמתנו שזה בדיוק מה שקיבלנו... אנחנו כל-כך עלובים, חסרי-אונים וחדלי-אישים, שקשה לתאר. עם שלם מתנהג כמו איזה כלב מוכה שכל הזמן חוטף בעיטות, וכל מה שהוא יודע לעשות זה להסתובב עם הזנב בין הרגליים, ליילל, לפעמים לנבוח, אבל תמיד לחזור לבעליו. יודע פוליטיקאי נפש בהמתו: לאסי תמיד תשוב הביתה. יש כאן דמוקרטיה, למען השם! הכוח בידיים שלנו. ומה אנחנו יודעים לעשות? לקטר, ליילל, לפעמים גם למחות ולדרוש, אבל תמיד ברגע האמת נחזור אל הפוליטיקאים על ארבע, נכשכש בזנב ונבקש תוספת... אחר-כך שוב נייבב ושוב נבחר בהם, שוב נייבב ושוב נבחר בהם. וכך נחיה בשיתוק ובסבל עד עצם היום הזה... העם העלוב הזה לא מצליח להצמיח מתוכו מנהיג אותנטי בעל שיעור-קומה, לשלוח אותו לשלטון כדי שיתווה את הדרך החדשה בה תצעד המדינה, תוך שליחת יתר הפוליטיקאים לכל רוחות השמיים (כלומר ללשכת עבודה, כדי שיעשו סוף-סוף משהו מועיל למדינה), כל זאת בלי לשרוף ולו צמיג או חזייה אחת. העדר מאוהב בפוליטיקאים הסיבה לכך היא כמובן חוק הטבע מספר 2 - חוק העדר. אם פתאום יצוץ איזה מנהיג כריזמטי ומלהיב, ההמונים ירדפו אחריו, ללא תלות בנכונות דרכו. אובמה הלהיב את ההמונים אז הם קיבלו "יס וי כן" (Yes, we can). ידועים בהיסטוריה גם מנהיגים משלהבים לא פחות שהובילו את האנושות לזוועות. בינתיים, עד שיגיע משיח-השקר התורן, כמו עדר טוב נמשיך להשאיר בפוליטיקה את העסקנים העבשים אליהם הורגלנו, רק קצת נערבב אותם כל פעם. אם יש בתוכנו אנשים היודעים כיצד עושים מהפכה וכיצד צריך לנהל את המדינה, אך הם אינם כריזמטים ואינם יודעים להתברג במערכת המסואבת - לא נצליח להבחין בהם. כאלו אנו. ברור לחלוטין שהצלחת המחאה תמנף את מוביליה לתחום הפוליטי, הבעיה היא, שכרגיל מי שישלוט במי, זו תהיה התרבות במנהיגים החדשים ולא ההפך. כדי לשנות את התרבות חייבים להבין אותה. החבר'ה הצעירים בהחלט נלהבים, אך אין להם מושג מנין הם באים ולאן הם נכנסים. הם מריחים באינטואיציה שלהם שצריך לשנות את כללי המשחק, אבל הם עדיין מגששים בעלטה, אין להם מושג היכן הם חיים. בסופו של דבר תרבות השחיתות תבלע גם אותם. זה עצוב, אך זה מה שיקרה בטווח הארוך.

• בפרק הבא: על מה המחאה?