במאמרי אדון בסם החיים של המשורר, בנפשו ובנפש היצירה. שלושת ספריו: "בגבורותיי", "כלבבי" ו"שפתי אומרות שירה" הם הזמנה למסעה של הנפש לתוך נפשה של היצירה של המשורר שלמה דוד.
אדם הכותב שירה לא יכול לחיות בלעדיה. רזי התהוויותיה מדומים לגוש יהלום "שֶׁל אוֹתִיּוֹת / מְחַלְּקִים אוֹתוֹ לַחֲתִיכוֹת / וְהַכֹּל דַּקִיק" (עמ'38). כשהחומר הזה גולמי ומואר למרחקים כפניני אותיות, יהלומי הברות שצריך ללטש, להדביק ולחבר. מלאכת הבריאה היא מלאכת מחשבת. לא כל אדם יכול ליצור יצירה שכזאת. יצירה שבאה מעומקי הבאר של נשמתו. תיאור מלאכת הבנייה ורזיה הגלומים בהתבוננות עמוקה: "כָּל אוֹת הִיא אֶבֶן בִּבְנִיָה/כָּל מִילָה עוֹלָה עַל הַפִּיגוּם/וְאִיתָהּ כָּל פְּסִיק, כָּל חֶלְקִיק" (שם), מלאכת מחשבת זו איננה חוליה ברביד של פנינים, אלה תבנית בנייה של מודל לשירה.
יסודותיה של השירה הם חוטים הקושרים את המילים ביד אמן שם מתרבים הסלילים, ומתי באה ההנאה לשם הנאה? רק כאשר מלאכת הרעיון ומשמעות המילים יוצאות לחיזור. חיזורן של המילים אחר יוצריהן הוא חיזור שובה עין ולב. כמו פסל נחצבות מילותיו בקרדום הגיגיו "חוֹפֵר וְחוֹצֵב בְּמַחְצְבַת הָאוֹתִיּוֹת" ("כלבבי", עמ' 116) ומה יותר טוב מזה כששפתיו של המשורר אומרות שירה כמו ניגון של תפילה. "עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת נוֹצְרוּ מֵאָז בְּרֵאשִׁית/ פָּרְחוּ בְּכָל הַתֵּבֵל, בְּכָל הַלְשׁוֹנוֹת בְּצוּרָה פִּלְאִית" (עמ' 84).
משורר השר את מילותיו הוא מעין נביא היוצא לשליחות נבואית. שליחות זו יש בה מן הגלוי ומן הסמוי. שליחותו הנבואית היא מסע פנימי אל היש המתואר כמו מנדלה, אותו ציור הלוקח את עיני הקורא אל מסע פנימי של היכרות בשני עולמות. במיתולוגיה, המנדלה היא תבנית גן העדן, שתבניתו מעגל ובו ארבעת הנהרות ובמרכזו עץ החיים. גם חזון המרכבה של יחזקאל, שבו ארבע החיות ומעליהן במרכז כיסא הכבוד, הוא בתבנית מנדלה. במרכז ארבע נקודות המרובע, שלעתים מופיעים בו צלב או מגן דוד או גם של מצולע מוקף במעגל שבו מופיעה נקודה במרכז. הנקודה הזאת היא אֵם הנקודות היוצרות חיים. היא מרכז הנפש המאפשרת הכלה מרוכזת בו-זמנית של הריבוי ושל הניגודים. המרכז הוא אותו העולם הפנימי של המשורר היוצר מחומר הגלם, מהבערה השורפת את מהותו והופכת אותו כעוף החול, "הפניקס" ללידה מחדש.
מסע פנימי זה לוקח את המשורר ואת קוראיו להיכרות עם מעגלי חייו. נופי ילדותו ובגרותו מתחברים בהילוך אטי יוצרים מרבד צבעוני של חייו שבקצותיו יש חרוזי אור המהבהבים מכל כניסה למעגל עוצמתי "יֵשׁ אוֹתוֹת וְכִּיווּנִים/ יֵשׁ קַוִּים וְעִיגוּלִים/ כָּל דָּבָר הוּא סִימָן" (עמ' 42). מעגלי הקיום הם גם מעגלי חייו, הסביבה הקרובה איתה בנה את ביתו הפיזי. הרעיה והולדת בנותיו, הרחבת המשפחה והולדת נכדיו כמו היחס בין הולדת שיריו. אלה יצאו מתוכו בחבלי לידה של נביא זועם-מוכיח הרושם ביומן חייו את סוד עצמות החומר ואת סוד שליחותו ואת סוד שולחו. ומי הוא אותו שולח השולח את נביאו לשליחות חייו ומהי אותה שליחות? השליחות היא לשורר אפיזודות של חיים. רגעים קטנים שיש בהם פירורי עצב ופיסות מדודות של אושר. כאבו של המשורר כאדם וכיוצר הוא כאב היצירה. היכולת לכתוב מתוך רגש ומתוך חומרי החיים מעלה אותו לרמה אחת מורמת מֵעַם.
"הַגֶּשֶׁר בַּחַיִּים" (עמ' 44) מתעצב מכוונות ומאמיתות היוצרות חיבור בין הבריות ובין אותיות להברות. האהבה יוצקת תכנים וערכים, תובנות ומודעות לבינה אנושית. יחד עמה נולדת האמונה כ"עִיקַר הַעִיקָרִים" (עמ' 46). המסע אל לבה של השירה כרוך באמונת היוצר, היוצר את יצירתו. האמונה במילים יוצרת יחס דואלי לתלותו של היוצר ביצירתו. היצירה נוצרת מתוך מעיין החיים של המשורר הזורם בעורקי מחשבותיו. ככה בהיותו "בֵּן גְּבוּרוֹת" הוא "עוֹרֵךְ מַסָּע אֶל הַצְפוּנוֹת/אֶל הַנִּסְתָּרוֹת" (עמ' 51) שבבאר שירתו. מסע הגילוי הזה חושף את שבילי דרכיו בכניסה אל עולם הזוהר, קודש הקודשים, במראות החזון הנפרשים בחלומות במצב של ערות ושינה, וביציאה מתוך הסמוי אל הגלוי. התהוות היצירה היא כמו סם ממכר של היוצר. סם חייו למעשה, אליו הוא מתמכר בכתיבת שיריו.
המוטיבים השונים העולים מכתיבתו של המשורר שלמה דוד, מתעדים כיומן חיים את הנצחי והחולף, את הזיכרון ואת השכחה, את אהבת הארץ ואהבת הבריות, על החיבור בין אדם לאדמה - כל אלה נובעים מתוך גירויי ההשראה שנולדו מתוך סביבת חייו.
"השלמות אינה מספרת לנו את תולדותיה אלא מעניקה לנו את קיומה", אמר הפילוסוף קאלסו. קיומה של השירה עבור המשורר הוא כנוזל החיים. על הקיום הזה נאמר בספר הזוהר: "שתיים הן שמתחברות יחד והן שתי נקודות, אחת גנוזה וטמירה ואחת קיימת בנגלה. וכיוון שאין פירוד ביניהן נקראו ראשית: אחת ולא שתיים, מי שנוטל זו את זו והכל אחד שהרי הוא ושמו אחד. סמלי השלמות הם אחדות האמונה והאהבה שהם האלוהים עצמו". כך ניבטים מול עיני הקורא רזי אותיות המהבהבות באור סגולה פנימי, נוצקות בלבו אהבה: "וְאָז קָמָה אוֹת אַחַת/ שְׁלִיחַת אֱלֹהִים עַלֵי אֲדָמוֹת/ נִיסְתָהּ לְהַסְבִּיר אֶת מָעֲשֵׂי בְּראשִׁית עַל כָּל הַהַתְחָלוֹת..." (עמ' 132).
סמלי השלמות מופיעים בחלומות, בחזיונות, בתווים ובצלילים שהיקום מחזיר כהד לנפשו של המשורר. יופיו של הטבע נחלם לתוך גופה של היצירה. גם לה יש נפש. סמליה ניבטים כמעברים ממציאות להזיה, מעתות מצוקה לעתות שמחה, ממשברים לאומיים לימי שלום. כשיש מבשרי שלום הסביבה משתנה ודרכי ההבעה של המשורר יוצרות אחדות סמלית המביעה שלמות ערכית. שירה הנכתבת מתוך באר הנשמה יוקדת בבערה של נושאים אקטואליים הממקדים את תשומת לבו של המשורר. הוא לא אדון לעצמו. הוא כותב שירים בהזמנה כפי שהזמן מכתיב לו. לעתים רוח הכתיבה הפועמת בו היא הרוח המרחפת על פני תהום והיא יוצרת קולות שירה כשכשוך הפלגים. קולו של הלב מתערבב עם קולה של היצירה ושני הקולות האלה יוצרים צבעוניות פועמת בשני קולות של החיים.
בשפת האלכימיה מתקיימים יסודותיה של הבריאה בכוחות של משיכה ודחייה. גם בשיריו הרבים הפזורים על פני שלושת ספריו מצאתי את חומריו יוצרים מול עיני הקורא חיבור ליסודות מנוגדים: אש, מים, אדמה ורוח. חומרים אלה הם מהות האמונה. מתוכם נשקפת מראת אלוהים במלוא תפארתה. שלושת ספריו הם הזמנה למסעה של הנפש לתוך נפשה של היצירה. היחס הדואלי בין נפש המשורר לבין נפשה של השירה מעורר בקורא יחס של קודש וקדושה למילה הכתובה, יחס של יוצר ויצירה אל מהות היצירתיות, יחס של בורא אל הבריאה וכולם יוצרים חיים מתוך האמונה באהבת האל ואהבת הבריאה. אהבתי ללכת בשבילי אותיות מרצדות, נעלבות, מדריכות, מובילות פיוס והשלמה. כמו בחיים בלי רגשות מנוגדים לא נוכל לצעוד קדימה אל הוויית העולם המתהווה ו"הַמְשׁוֹרֵר לֹא יָפְסִיק שִׁירָתוֹ וְהַגָשְׁמִי לֹא יָפְסִיק הַשְׁרָאָתוֹ הַשִׁיר הוּא סַם חַיַּיו שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר לִבּוֹ וְנָפְשׁוֹ בְּשִׁיר יְשׁוֹרֵר" (עמ' 31).