אני מוכרח להתוודות - בעוונותיי, אני לא אוהב סושי. לי זה תמיד נראה כאוכל ששכחו לבשל אותו ואיזה סטייק טוב נראה לי עדיף, אך זה כמובן עניין של טעם.
אני מניח כי יש עוד כמה אנשים שאינם דווקא מחובבי הסושי והם מעדיפים לנגב איזה חומוס טוב במקום. מהיקף ההפגנה שהייתה אמש בתל אביב וההפגנות הנוספות בארץ, ניתן לקבוע כי לא כולם באו בגלל הסושי. אז אולי הם הגיעו בגלל הופעת חינם של האמנים. יכול להיות. אבל מה קורה עם הרבבות שהיו כה רחוקים מהבמה עליה הופיעו האמנים שספק אם זה היה המניע להגעתם. אז אולי הם באו בגלל שלא היה מה לראות בטלוויזיה? גם כאן, יכול להיות, אבל בכמות כה גדולה של קהל, יש בוודאי אחד או שניים שאוהבים לראות פרק בסדרת המדע הבדיוני "וי" המשודרת במוצ"ש.
אז אולי אלו שהגיעו הם שמאלנים שכל רצונם זה להפיל את הממשלה? ושוב, לא סביר. אני זוכר את אחד משיעורי הסטטיסטיקה שבהם נכחתי, שיעור שממנו ניתן לקבוע בבירור שקרוב ל-300 אלף שהיו בת"א, אם כולם היו מצביעי מרצ, הרי שזו הייתה המפלגה הגדולה בארץ.
לסיכום הפתיח - ההפגנה לא הייתה הפגנה של אוהבי סושי. ההפגנה לא הייתה של חובבי שלמה ארצי, ריטה ויהודית רביץ. ההפגנה לא הייתה של אנשים שהשתעממו בבית. ההפגנה לא הייתה של שמאלנים.
ההפגנה הייתה של אוכלוסיה רחבה הנקראת "מעמד הביניים" - אזרחים נאמנים למדינה; אזרחים שעובדים למחייתם; אזרחים המשלמים את המיסים; רובם ככולם לא עניים ולא עשירים, ולכולם מכנה משותף עיקרי - הם מתקשים לגמור את החודש. הם מתקשים לגמור את החודש בגלל ההוצאות על הדיור או בגלל ההוצאות על גידול ילדיהם או בגלל הוצאות התקשורת או סתם בגלל יוקר המחיה ההולך וגדל בקצב מהיר יותר מקצב הגידול של הכנסותיהם.
לא ניתן עוד להתעלם מהזעקה ועל ממשלתנו לגבש פתרונות. לא על המפגינים להציע הצעות. תפקידם הוא להגיד בקול רם וברור מה כואב להם ועל ההנהגה לקבוע איך מטפלים בהשקטת הכאב.
אמנון אברמוביץ', בדבריו בערוץ 2 ביום ההפגנה הגדולה, טען כי 55% מאזרחי ארצנו מפרנסים, בנוסף על עצמם, את ה-45% הנותרים. מדהים! - בעל ואישה במשפחה בת 4 נפשות מפרנסים קרוב ל-8 איש! אז מה הפלא שקמה זעקה. מעמד הביניים ספג וספג שנים רבות עד שהנטל הפך כבד מנשוא ואז התעורר.
מחובת ההנהגה להבין כי יש בעיה אמיתית המצריכה פתרונות. נכון שחלקם עולים כסף והטיפול בהם מצריך זהירות על-מנת שלא לשפוך את התינוק עם המים, אך יש גם פתרונות שאינם מגדילים את הוצאות הממשלה. בראש פתרונות אלו מצוי שינוי בסדר העדיפויות ובמקביל, טיפול ביצירת תחרות אמיתית במשק. יש כמובן אינספור דרכים לטיפול הולם בצרכי החלק הגדול ביותר באוכלוסיה - שכבת הביניים, ואני מניח כי ברגע שהמפגינים ייווכחו לדעת שהממשלה צועדת בכיוון, בעשייה ולא בהצהרות מהפה אל החוץ, יסכימו לתת לה את הזמן הדרוש ליישום. בינתיים, חלף כמעט חודש מאז תחילת המחאה ולא קרה שום דבר משמעותי בכיוון למציאת פתרונות.
אני רק רוצה לקוות כי היום, בהפגנה הגדולה, לפחות נפל האסימון אצל מנהיגינו.