כשם שפרצופיהם של נווטי השידורים ועמודי החדשות שונים ,כן דעותיהם שונות. אי-אפשר על כן להרכיב מהם יצור אחד ולקרוא לו "תקשורת, ולייחס לו כוונות מתכוון מתואמות, כאלה או אחרות, זדוניות על-פי רוב, מוטות בדרך כלל, קרובות יותר לקונספיראציה מאשר לסיקור אובייקטיבי (ביטוי נורא...) של עובדות כאילו אין עליהן חולק. ואף על-פי כן, יש חיה כזאת הקרויה , תקשורת, ועל במת חיינו היא שחקן מעורב בעצם כתיבת העלילה והטקסט של הסיטקום הישראלי בו גם אנחנו, בני החבורה האמורפית הגדולה הידועה כ"ציבור", הננו גם כותבים וגם צופים בעת ובעונה אחת.
הפרסונה הזאת, התקשורת, איננה מתאפיינת בדעה אחת מן הדעות האפשריות, בהשקפת עולם סדורה ומזוהה, באגנדה, באידיאולוגיה שקופה או רעולה. להפך. היא מתאפיינת בדעות הרבה, בבליל השקפות, באגנדות סותרות, בנטיות אידיאולוגיות הצצות מתחת לשמלותיה, בכל מכל כל. היא לא שמאלנית כטענת המיימינים, ולא ימנית כשבועת השמאלנים, ולא וניטראלית על העדות שהיא אוהבת להעיד על עצמה. היא קנויה ולא מכורה, לא עובדת את ההון ולא את השלטון אבל חיה עימהם בסימביוזה הנדונה, מה לעשות, כצינית למדי מפני שאין לה מה לדווח אם לא מנצלים אותה לפחות ככלי והעולם היה נעלם אילו לא השתדל בלי הרף לפתות אותה בדמים מבוררים.
אבל צריכים להודות כי עם זאת היא נזהרת להיות עצמאית, לוחמת להיות חופשית ובלתי תלויה, בלי לטעון לצדקנות ובלי להתקפל בפני בעלי שררה דורסניים שעצם קיומם מאיים על מי שאיננו משרת אותם. כמונו, היא גם מדווחת גם עוקבת גם מבקרת אבל גם שותפה ביצירת המחזה הנגול לעינינו וכלח כמה שהיא נועדה להיות האספקלריא בה משתקפות פנינו היא עצמה משתקפת בה כי תווי פניה שואלים תוו או שניים מתווי פנינו ותווי פנינו שלנו שואלים תוו או שניים מתווי פניה שלה.
יכול להיות שהיא לא אהבה את המחאה הגדולה מלכתחילה. אבל בזכותה יש מחאה עכשיו. יתכן כי לא היה לה מושג איך מתמודדים עם תופעה שהפתיעה גם את יוצריה ובמקום לדווח על התעוררותו של חוני המעגל שקם לפתע משנות תרדמתו הארוכות ועג בלי אזהרה מוקדמת עוגה של תביעות וסרב לצאת מתוכה,היא שאלה בנוקדנות פדגוגית:" מה אתה מציע...?!". אבל עכשיו יש לה מושג. היא יודעת עתה שמחאה לא נועדה להציע דבר.
היא נועדה לתבוע במופגע שינוי! אולי היא הייתה בימים הראשונים חשדנית וחששה פן יש בקרב המוחים מי שחותר להשליט את הרחוב על הסדר המשטרי הטוב, אבל אין ספק כי היא יודעת היום שמאות אלפים ברחוב זה לא הרחוב שחדר אל מאות האלפים אלא עדות דרמטית לכבוד שרוחש ההמון לדמוקרטיה, דרך ארץ שיש בקרבו לממשלה נבחרת שמוכרחה מכוח המנדט שלה להאזין לבוחריה, החלטה ספונטנית אך נחושה להציל את השלטון מחרשותו.
מחאה איננה תנועת תיקון. אין לה מנגנוני תיקון. מחאה ממין המחאות הנדירות שנולדת מרחמה של החברה היא מעין התנבאות של ציבור הדור ממלכיו לעשות תיקון. זאת לא תנועת תיקון. זאת תנועה התובעת ממי שיכול וצריך לתקן לקום ולתקן. יש לה שפה. שפה אחת. מובנת. ברורה. צלולה אם לא מתעקשים להעכיר אותה במסך של דיבורים מתחכמים ומתחמקים ושבטיים ומגזריים ומעמדיים.
היא אומרת "קום עשה ואם לא תקום לא נשב עד שתקום!". בראשית הדרך, הפרסונה ששמה, תקשורת" לא כל כך הבינה את זה. היא הציפה את הזירה בנחשולים של מרואיינים שהטביעו את הצופים ואת הקוראים ואת המזינים בצוננים וברותחים למדניים וסרי טעם. מעולם לא פתחו הפונדקים כל כך הרבה שולחנות לכל כך הרבה מומחים שידעו הכל על מה שהיה וכמעט דבר לא על מה שמתהווה ומתרחש. הם שפטו את המוחים במשפטי שדה חרוש מימים ימימה והבורות המפליגה בהבנת השדה הנחרש והולך לא הרתיעה את הפרסונה " תקשורת" מהגש לפרסונה "ציבור" תפריט עבש למדי ומעוקר קלוריות.
זה עבר. במהירות מעוררת כבוד נשתחררה הפרסונה "תקשורת" מן השגרה שנראתה בעיניה כמשרתת הוגנת של שיגרה והחלה מתחדשת עם ההתחדשות של המחזה. היא גילתה את כוחה ואת מוסריותה של המקצועיות המסורתית שלה ושבה מבלבולה הראשון להתמודד עם טיבה ועם משמעותה של הרוח החדשה הגדולה שפרצה לתוך הנוף הישראלי. יש מי שיבוא עימה חשבון על שהיא משב בתוך הרוח הזאת. יש מי שיברכנה על שידעה להיות משוב מחדש למשב שלא היה עוד כמותו.