זקיפי הקרח נמסים - אביב העמים
זו לא השמש הקופחת של יולי אוגוסט, וגם לא שלמה ארצי ששר בכיכר.
אלה גם לא אנשי האוהלים, ולא המחאה הציבורית, ולא העם הדורש צדק חברתי.
גם מי שמאשים את התקשורת והעיתונות, שכביכול יצרו מומנטום או בנו אותו, גם אלה טועים.
זו לא השמש, לא אנשי הרוח, לא האוהלים שבכיכרות ובשדרות, ולא העיתונות.
זו העת, העיתוי.
זהו קץ עידן הקרח של עדת קורח, ומי שקרא לעת הזו "אביב העמים" ראה את הקשר אבל לא את ההקשר.
קץ עידן הקורח - אור נגוהות החושף את סוד הבריאה
רק בטייקוניסטאן עוד לא התחילה מהפכה חברתית, ונדמה שהקרחון שסימל את עידן הקרח, הקרחון שהקפיא את העושר תחת עינו העצומה למחצה של הציבור, הקרחון שהציב את העושר בבחינת "לראותו בלבד", הקרחון הזה נמס לאיטו, מתחיל להיסדק.
דרך זקיפי הקרח, מתחיל להתגלות אור נגוהות, אור חדש הממיס חומות קרח, אור עתיר אנרגיה שהופך את זקיפי הקרח לשלוליות מים זכים, מים המשקים נבטים רבים ומזינים עולם קיום שהיה קפוא ועכשיו מתעורר לחיים.
האור הבוקע, חושף מתוככי הזקיפים יצורים שכבר מזמן נשכחו מליבנו, צורות חיים שחשבנו שמזה זמן רב כבר נכחדו מתוכנו, ברואים שחיו כאן פעם ולא רק באגדות עם.
צורות החיים הללו נמו את שנת היופי שלהם בתוככי קרחוני האטימות, הניכור, האכזריות והאגואיזם, פוקחות לאיטן עת עיניהן, מותחות את איבריהן, מפהקות פיהוק ארוך ומביטות בנו משתאות לנוכח המראות המשתקפות אליהן.
קורח ועדתו - עבודת החומר נענשת בחומרה
קורח היה איש עשיר אשר הנהיג מרד כנגד משה ואהרן באשר לשאלה מי ינהיג את העם בלכתו במדבר.
ההליכה במדבר כידוע מסמלת עבור העם את תהליך ההיטהרות מעבדות, ולא בכדי הועמד העם באינספור מבחנים בדרכו אל החירות, כולל מבחנים בהם נפל ממש רגע לפני המבחן, ודי להזכיר את מבחן עגל הזהב ומשמעותו הסימבולית במיוחד בימינו אלה.
עבודת החומר נענשת בחומרה.
קורח נשען על לוגיקה המשמשת את הקורחים של ימינו עדיין, וטען: "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' מדוע תתנשאו על קהל ה'".
טענת קורח נשענת על היות כל בני האדם שווים זה לזה, לעל כן הוא קורא תיגר על עיקרון המנהיגות בכללותו, בעוד הטענה משמשת אותו לשם מינויו שלו כמנהיג.
קורח רואה את העולם כהשתקפות צרכיו שלו בלבד, ועל כן אין כל סתירה בעיניו בין טענתו כי כל בני האדם שווים, ובין המסקנה המתבקשת בעיניו על פיה הוא צריך להנהיג את העם.
ראיית העולם באופן חד מימדי אשר נקודת היחס בהסתכלות זו היא אישית ופרטית בלבד, תוך עשיית שימוש בלוגיקות הנגזרות ממנה היא נקודת הקיפאון, הנקודה בה חירותו של אדם הופכת לכלאו ומביאה לכיליונו.
עידן הקרח של הקיום האנושי: אגואיזם שוויוני במקום שוויון האגו
כמו קורח של אז, כך הקורחים של עידן הקרח האנושי של ימינו, העושים למען עצמם תוך הצדקת המעשים בטיעון הלכאורי המציב את כל בני האדם כשווים (ובמקרה המודרני מדובר על שוויון הזדמנויות להבדיל משוויון זכויות).
שוויון המתייחס אל קו הזינוק כנקודת היחס, במקום אל יכולות הרצים ונקודת המוצא שלהם, אינו שוויון כלל וכלל, הוא מתעלם מנכויות, הוא מתעלם מיכולות, הוא מתעלם מאיכויות.
אין ספק כי לחומר יש איכות, אולם הגישה השוויונית מחייבת גם בהכרת ההיפוך הלוגי המתבקש, והוא כי גם לאיכות יש איכות, ולפיכך כל הנמדד כחומר בלבד, ותוך כך מתעלם מן האיכות, מאבד לפיכך את עיקרון השוויון הקיומי, ונמצא מפר את חוק החיים הבסיסי.
כך נוצר הקרח שייצר את הקרחונים שסימלו את עידן קורח.
חדגוניות בראיית הקיום, עגל הזהב, החומר, המאסה, הכמות (ולא האיכות).
המסת הקרח היא מותר האדם מן הקורח
בפרשה אחרת העוסקת בסיפור יציאת העם מעבדות לחירות, מביא הכתוב את הפסוק: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם עם מוצא פי ה'..."
ומפרשים ביארו כי זהו מותר האדם מן הבהמה, וכי בעוד אין הבהמה קוראת בדברי ה' ועוסקת בהגות הקיום, האדם חי על שתיהן, על החומר ועל הרוח גם יחד.
מכאן, שמותר האדם מן הבהמה הוא האיכות שנעדרה מן הלוגיקה של קורח, היא שעיוורה אותו וגרמה לו לראות את קיומו של העולם דרך האגו שלו בלבד, והיא שלבסוף הביאה אותו אל קיצו המר, כאשר האדמה פתחה את פיה ובלעה אותו ואת כל עדתו.
סוף עידן הקורח - האביב
אנו נמצאים כעת בפתחו של אביב, אולם אין זה אביב העמים, שכן אביב של עמים הוא עדיין אותו הדיסוננס הרואה את עתיד ההתעוררות במסגרת המצומצמת של קיומו של עם.
זהו אביב של התעוררות רוחנית, ערכית, מוסרית, התעוררות מחלום בלהות בו כל המחבר בין יחידים הוא חומר, כאילו היה בנין לבנים המחובר במלט - בית.
ביתי הוא היכן שליבי נמצא, ולא תוכל לבנות לי לב מלבנים, אבל כן תוכל לבנות לי בית מלבבות.
הלבבות הרבים היוצאים היום לכיכרות, הלבבות הישנים באוהלים, אלה לבבות מתעוררים המבקשים כעת בית.
אולם, כאמור, אינם יכולים לבקש את ביתם מן הממשלה או מאזרחי טייקוניסטאן, עליהם לבקשו מעצמם, למצאו בעצמם, להמיס את הקרחונים המקיפים את הלבבות הרבים שהתקבצו ובאו סביבם, ואלה הנישאים אליהם באהבה רבה "מכל רחוב ושכונה, מכל עיר ופינה", וליצור את העולם החדש שלאחר עידן הקורח, כעולם שבו "למלכה אין בית, למלך אין כתר".
זהו סוף עידן הקרח, סוף עידן הקורח, עת האביב, האביב של הלבבות.