לא גומרים את החודש המחאה הבסיסית של מעמד הביניים שעובד ומרוויח לא רע, אותה מחאה שממנה התפצלו כל המחאות כולן, היא על כך ש'לא גומרים את החודש'. אני יכול לומר כאן בביטחון גמור שאין שום סיכוי למחאה זו להצליח. נניח שייעשו צעדים בעקבות המחאה ולכל אחד ממעמד הביניים תהיה תוספת הכנסה של עשרת-אלפים שקל. כמה זמן יעבור לדעתכם עד שיימצא שימוש לתוספת ההכנסה ושוב 'לא יגמרו את החודש'? טבעו של האדם להשוות עצמו עם אחרים, ולכן אם מוסיפים הכנסה לכל המגזר של מעמד הביניים, ההוצאות החודשיות יעלו בהתאם, כי גם האחרים רוכשים יותר ושוב 'לא יגמרו את החודש'. איך אני יודע? זה כבר קרה, ולא פעם אחת. הסטטיסטיקה מראה שרמת החיים עלתה שוב בשנה האחרונה. יותר מכוניות חדשות, יותר נסיעות לחו"ל (עם יותר קניות בדיוטי פרי), יותר מסעדות, הצגות במחירים של מאות שקלים, מותגים, חוגים המעסיקים את הילדים מבוקר עד ערב, ועוד. עם הוצאות כאלו, באמת קשה לגמור את החודש. אם אנחנו קונים יותר (למרות שהמחירים עולים), יש לשער שאם היינו קונים כמו שקנינו בשנים שעברו היינו מצליחים לגמור את החודש, אך כנראה שזה טבע האדם - אנו מתאימים את ההוצאות להכנסות, פלוס אותו אחוז שלא מאפשר לנו לגמור את החודש. החברים שלנו, שמרוויחים 15 אלף שקל, לא גומרים את החודש בדיוק כמו חברים אחרים שמרוויחים 30 אלף שקל. עוד הוכחה שככל שההכנסה שלנו גדולה, ההוצאות גדלות בהתאם. לכן אני כל-כך בטוח שגם אם נצליח לסחוט מהממשלה הוזלות של יוקר המחיה, נמצא את הדרך לרכישות שלא יאפשרו לנו לגמור את החודש. היום שמעתי אדם שעבר מחלה קשה אומר לחברו שחופשה בחו"ל לא מעניינת אותו. הוא מאושר להישאר בבית ולאכול ללא עזרה, דבר שנבצר ממנו לעשות עד לפני כמה חודשים. הכל יחסי. מתי נצליח לגמור את החודש? כנראה לא לפני שנחליף דיסקט בראש ונעבור מריצה מטורפת של צריכה, להליכה מתונה ושפויה של חיים לפי היכולת. זה לא יקרה לפני שנערוך מחדש את סולם הערכים שלנו. לפני שהחברים הטובים שלי באוהלים אוכלים אותי בלי מלח (כי מלח זה לא בריא), אני מודיע לכם שאין לי שום התנגדות לכל הדברים הטובים שקונים. אני גם לא חושב שאין מה לשפר. יש, והרבה. אך כל זה לא ישנה את העובדה שאף פעם לא נגמור את החודש. עובדה, גם בן-דב לא גומר את החודש ומבקש מאיתנו הלוואה. בכל זאת המחאה חשובה אפשר לטעון שהמחאה הגדולה היא הדרישה ל'דיור בר-השגה', ודיור אי-אפשר להשיג כבר כמה שנים. זו באמת בעיה קשה שצריך לפתור בדרך זו או אחרת ובהתאם לאפשרויות. המשכנתה (בתוספת לריבית על הלוואות) או דמי השכירות הם חלק מההוצאות החיוניות שתורמות לכך שאי-אפשר לגמור את החודש. בהקשר זה נזרקים פתרונות אפויים למחצה: דירות קטנות. תשאלו מסביב האם יש זוג צעיר שהיה מוכן לקנות דירה של שני חדרים? ההורים והסבים שלנו מהמעמד הבינוני גרו בדירות שני חדרים עם שני ילדיהם, היום אף משפחה עם שני ילדים לא תסתפק בפחות מארבעה חדרים. הנה יש לכם תשובה אמיתית למה לא בונים דירות כאלו. כל קבלן היה שמח למכור שתי דירות כאלו על שטח של דירה גדולה יותר (ולהרוויח יותר), אז למה הם לא בונים דירות קטנות? כנראה שהם יודעים שאין לכך ביקוש מי יודע מה. פיקוח על דמי השכירות. חשבתם על כך שאם דמי שכירות יהיו בפיקוח, הכסף שאנחנו נחסוך יהיה על חשבון הזקנים שדמי השכירות הם הפנסיה שלהם. לא? מה חשבתם, שהם יכולים לחיות מ-1,700 שקל של הביטוח הלאומי? גם אם בתוספת פנסיה בגובה כמה אלפים של מקום העבודה שהתחכם ונתן להם משכורת יסוד קטנה עם תוספות גדולות שלא נכנסו לפנסיה? ואולי רציתם שהם ישחקו בקזינו שוק ההון שמאבד בימים אלו את ערכו במקום לקנות דירה ולחיות מדמי השכירות? זה לא מוסרי לפתור את הבעיה של מעמד הביניים על חשבון הגמלאים. בנייה להשכרה של הממשלה. האם שכחנו את השיכונים המכוערים של עמידר, את השחיתות וחוסר היעילות הבלתי נמנעות כאשר נותנים לפקידים ממונים לנהל פרויקטים כאלו? כנראה שצריך לחשוב יותר לעומק על פתרון לבעיה, וכנראה שאין פתרון מהיר. ובכל זאת טוב שיש דיון גם על בעיות אמיתיות, דיון שעלה בגלל מחאת האוהלים. דיון בבעיות שאפשר לפתור, במקום העלאת גרה בבעיות של שלום עם הערבים, בעיות שאין לנו הרבה השפעה עליהן. כאמור, יש מקום רב לשיפור, ודיון כזה יכול לזרז אותו. למרות זאת חייבים להיכנס לפרופורציה. כאשר אנו מסתכלים סביב, מצבנו לא הכי גרוע. הדרישה להורדת עלויות חשובה, אך היא לבדה לעולם לא תעזור לנו לגמור את החודש בטווח הארוך אם לא נלמד לחיות לפי יכולתנו.