שקיעתה של אומה במשבר

היום כולם יודעים שהמצב הכלכלי הקשה השורה בארצות-הברית וברוב מדינות אירופה אינו כורח המציאות, אלא תוצאה של ניהול מבולבל וכושל של המנהיגים. המצב הכלכלי הקשה בארצות-הברית החל בתקופת כהונתו השנייה של ביל קלינטון, אשר בזבז כסף רב; העמיק בתקופת כהונתו של בוש, וכעת הגיע לפתחו של ברק אובמה. המצב הקשה מתבטא בכך שהאזרח הקטן לא מצליח למצוא את הכסף למלא דלק במכונית, או לחלופין לקנות תרופות/צעצועים לילדים. אם לא יתחולל שינוי קיצוני בכלכלת ארצות-הברית, הסיכוי של אובמה להיבחר לכהונה שנייה בבית-הלבן שואף לאפס. השבוע ניסה אובמה לשכנע את הציבור האמריקני שחברת "סטנדרט אנד פורס" טעתה כאשר בחרה להוריד את דירוג האשראי של ארצות-הברית. הוא נשמע כמו מרצה באוניברסיטה המנסה לעודד את הסטודנטים שלו שהם יכולים להצליח בבחינה, אך הוא לא נשמע כמו מנהיג של אומה. ב"ניו-יורק פוסט" פורסם מאמר של פרופסור לפסיכולוגיה, דראו ווסטון, אשר הביע חשש ממנהיגותו הכושלת של אובמה אשר לא התעמת די הצורך עם המפלגה הרפובליקנית בנוגע לתקרת התקציב. חשוב לציין, שמדענים פוליטיים מצאו קשר הדוק בין מנהיגות כלכלית למנהיגות פוליטית. לפי מודל זה, שפותח על-ידי המדען דגלס היבס, רק כאשר מספר ההרוגים בפעילות צבאית הוא נמוך, או כאשר רמת ההוצאה הגולמית לנפש גדלה. בשני פרמטרים אלו הוכה אובמה קשות השבוע: הבורסה צנחה ודירוג האשראי ירד, במקביל למותם של 38 חיילים אמריקניים בהתרסקות מסוק באפגניסטן. אובמה הוכה קשות בשיחות שניהל עם המפלגה הרפובליקנית כאשר הסכים להתפשר על העלאת תקרת החוב (ובכך העדיף את תועלת המדינה לפני תועלתו האישית), אך תנועת "מסיבת התה" בראשות מישל בקמן סיכלה את תוכניתו הנכונה של אובמה להעלאת המיסוי לעשירים. הציבור האמריקני מתעב את המפלגה הרפובליקנית ורואה בה קבוצה של אנשים החושבים על תועלתם האישית לפני התועלת הלאומית מחד-גיסא, ומאידך-גיסא הם לא רואים באובמה מנהיג כלכלי ופוליטי שיכול לקבל החלטות נחושות ברגע האמת. ואף על-פי כל האמור לעיל - אני מעריך את יושרו ואת כושרו האינטלקטואלי של ברק אובמה, ומעדיף אותו (על כל מגרעותיו הרבות) על פני בנימין נתניהו ואיווט ליברמן.