אחד הדברים שניתן יהיה לזקוף לזכות המחאה הציבורית שנערכת בחודש האחרון ברחבי הארץ, היא השינוי בשיח הציבורי והצורך בהידברות בין חלקים שונים באוכלוסיה. ההידברות חשובה לא רק כדי לפתור את הבעיות החשובות שמארגני המחאה מעלים, אלא היא חלק מהשינוי שצריך לעשות: פתיחת הערוצים וחשיפה ישירה בין הממשלה לאזרחים. זה מתחיל במימשל זמין, בשירותים און ליין שהממשלה מציעה לציבור,וכלה בתוכניות הרבות הנוגעות לתחום פעילותו השר
מיכאל איתן.
מזה כשנתיים הוא מדבר, מתכנן ומתחיל בהליכים שמטרתם הן "שיפור השירות לאזרח". אין זה סוד שמרבית הציבור לא ממש מבין במה המדובר וגם חלק מכלי התקשורת לא מפרגנים, הן בגלל שאלו שכותבים על הנושא כלל לא מבינים בו (אופנה מאוד מקובלת בניומדיה של היום) וגם משום שהם משתמשים בפעילות של השר, כעוד דרך לנגח את הממשלה.
והנה לפתע בתוך כל המהומה שעוררה המחאה, צץ הנושא של שיתוף הציבור בדרך קבלת ההחלטות. כרגיל הטכנולוגיה מתגייסת לטובת המטרה החשובה הזו, ופעילות מהירה שנעשתה בימים האחרונים איפשרה להעלות לאוויר את האתר של הוועדה שבראשה עומד הפרופסור מנואל טרכטנברג. לא מדובר פה בעוד אתר, אלא באתר שבאמצעותו יוכל הציבור לצפות בדיוניה, בשידור חי, וגם להיות פעיל באופן אינטראקטיבי כלומר להציע הצעות, להשתתף באופן פעיל בדיונים ולהשפיע.
עד כמה הציבור ישתף פעולה?
השאלה המרכזית היא עד כמה הציבור ישתף פעולה באמת עם האתר, עד כמה הציבור יעלה רעיונות ויצפה בשידורים או במילים האחרות המבחן הוא מבחן הרייטינג. שכן במשוואה הזו של דמוקרטיה השתתפותית, שקיפות ושיתוף האזרחים בקבלת החלטות, יש שני צדדים.
הצד האחד של הטכנולוגיה והצד השני של המשתמשים עצמם, במקרה שלנו הטכנולוגיה אינה הנושא. אתרים כאלו הועלו בעבר וקיימים גם כיום. השר מיקי איתן עצמו, עמד בראש מיזמים כאלו עוד בשלהי שנות ה-90, כאשר ניסה לפתוח את הדיונים של ועדות מסוימות בכנסת, בעיקר ועדת המדע והטכנולוגיה, לציבור הגולשים. הרייטינג הנמוך והתגובות שהגיעו בעיקר מטוקבקיסטים בודדים, בעלי לשון בלתי מנומסת בעליל, שברו את איתן והוא נאלץ לאכזבתו לרדת מהמיזם הזה.
גם בשנים האחרונות כאשר הכנסת מעבירה בשידור ישיר דיונים בערוצים שונים, כמו למשל ערוץ הכנסת, אחוז ההשתתפות או הצפייה של הציבור הוא אפסי. דומה המצב באתר שהועלה לאוויר בנושא תקציב המדינה. הציבור קיבל הזדמנות אמיתית להשפיע על קביעת חלק מסעיפי התקציב, אבל הרייטינג היה מאוד נמוך. התקציב עבר, עם כל העיוותים שבו, אותם עיוותים שבגינם יוצאים המפגינים לרחובות. יש המסבירים זאת כעוד סימפטום למשבר האמון שבין הציבור לבין הממשל, השרים וחברי הכנסת, ויש הגורסים כי זהו עניין של תרבות פוליטית שלא קיימת אצלנו, בניגוד למדינות מערביות אחרות.
כעת יש הזדמנות נוספת והיא הרבה יותר קריטית וחשובה. כי מה טוענים יושבי רוטישלד? אנחנו לא מאמינים לוועדת טרכטנברג, לא בגלל זה העומד בראשה אלא מפני שאנו יודעים שהממשלה לא סופרת אותנו, לא רוצה להקשיב לנו ולכן אין לנו שיח ושיג איתה. טעות, חברים יקרים. שלא טעו לרגע. הממשלה הקימה את האתר רק בזכות ההפגנות המרגשות שלכם, בזכות האהדה הרבה בציבור, ראש הממשלה נאלץ לפתוח את הדיונים לציבור. שלא תטעו לרגע שזה נעשה מרצון או משמחה.
אבל אם דיירי רוטישלד ימשיכו לשבת באוהלים, ולא יעודדו את כל הציבור, להפציץ את האתר, לגלוש אליו ולהעמיד אותו במבחן הטכנולוגיה של עמידות מפני קריסה, אם רבים מאיתנו לא יטרחו לצפות בדיונים לפחות פעם אחת, כי אז נשחק לידיהם של כל אותם פוליטיקאים שעליהם אנו מקטרים, אז צו השעה הוא להתגייס ולהשתתף באתר ועדת רוטישלד, קודם כל כדי לעזור לפרופסור טרכטנברג, שהתגלה כתקווה העכשווית האחרונה, וגם כדי לעזור לעצמנו. שלא תגידו שלא הזהרנו.
השתיקה המוזרה של טייקוני ההיי-טק
ועוד מילה בהקשר למחאה: מטרידה ומוזרה שתיקתם של ראשי תעשיית ההיי-טק בארץ בכל הנושא של המחאה שדורשת צדק חברתי. צדק חברתי הוא בין היתר הפניית משאבים לחינוך שיכשיר תלמידים ללימודי מדעים ומחשבים. שם נמצא העתיד. ראשי תעשיית ההיי-טק מסמלים, בעיני לפחות, את הטייקונים "הטובים". הם לא ממנפים עסקות בלון, הם לא לוקחים אגרות חוב ואחר כך דורשים "תספורת" (אילן בן דב, הוא דוגמה חריגה, הוא שחקן בשוק ההון והבורסה) הם מייצגים את הציונות האמיתית בישראל של שנת 2011. הציונות שמייצרת, מרוויחה ביושר, מפרנסת כמה מאות אלפים, שחלקם ממעמד הביניים, שאחראי להכנסות של 50% מהייצוא של מדינת ישראל
שום צדק חברתי לא יוכל להתקיים ללא המשך דהירתו של הקטר שמוביל את המשק. האתר של טרכטנברג, יכול להיות הזדמנות טובה עבור ראשי התעשיה שלנו לקום ולומר את דברם. אין להם במה להתבייש.