הלקח העולה ממחאות "הפנתרים השחורים", הפגנת אשכנזי אחרי מלחמת יום הכיפורים, הפגנת ה-400,000 אחרי משל"ג, מחאות רבות נוספות, ותוצרן של ועדות חקירה מלמד: על תרומתם המזערית אם בכלל לכוונות המוחים (להבדיל ממטרה פוליטית, צינית במהותה) ולאפסות תרומתם לחוסן הלאומי. לא כל שכן, אם נאמץ את הלקח בהתאמה: למחאות מצוקת דיור, מחירי הקוטג', מצוקת השירות הרפואי, הפשע המתגבר והעצמת האיום מבחוץ: נבחין כי המכנה המשותף לכולם משתקף - בהפרתה של אמנת יסוד המשטר הדמוקרטי, המחייבת את הממשלה לספק שירותים נאותים באיכות ובכמות - בתמורה למיסים שמשלם הציבור. מאחר שסדרי עדיפות בהשקעות הממשלה נקבעים גם ו/או בעיקר משיקולים פוליטיים, ברי כי ניתן לשנותם רק באמצעות פתק הבוחר. לפיכך, טיעוני המוחים לשנות את סדרי העדיפות, הם בחזקת זריית חול בעיני הציבור - המתקשה להבחין כי המקור לנטל המיסים בא ברובו מתפקוד לוקה בחסר של מערכות הממסד, הבא לביטוי במערכת ביטחון חובבנית, הבולעת תקציבי עתק - בתמורה מבצעית זעומה; בשחיקה מתמשכת של ביטחון הפנים, המשתקפת בפשיעה מתעצמת, ובהשתוללות נהגים חסרי רסן בכבישים; בחולשתה של מערכת החינוך; בקריסת מערכת הבריאות ומערכת המשפט; ובמיעוט השירותים ואיכותם, שמקבל התושב ממערכות השלטון המקומי. בעוד נכסי האומה, כמו חברת מקורות, מנהל המקרקעין, חברת החשמל, הנמלים ורכבת ישראל, הנמצאים לכאורה בבעלות הממשלה, נשלטים למעשה בידי ועדי העובדים, למרות נגיעתם ונגיסתם הישירה בכיסו של הציבור. מה שמבטיח כי היענות הממסד לדרישות המוחים והמומחים מטעמם (בדיוק כמו מחאות קודמות, ועדות חקירה ממלכתיות, ועדות מטעם) לא תוסיף ולא כלום - משום הכוונת הדרישות והמענה להן, אך ורק להצדקת הסוגייה. במקום לאתר ולאחר מכן לסכל, את הסיבות והגורמים אשר יצרו אותה. אם נעמיק עוד בכשל המחטיא את הממסד הציבורי, ניתן יהיה להבחין בהבדל מהותי בינו לבין מגזר העסקי. כשזה מצטיין במיצוי מיטבי של האיכות האנושית, בהנחלת תחרותיות בלוויית אחריות אישית כדבר שבשגרה. בעוד שהמגזר הציבורי מנתב את הכישרון של עובדיו לייצר חסמים ובלמים להגנת פעילותם (המוכרת כ"כיסוי תחת") - וזאת ללא שמץ של ביטוי לאחריות אישית, זולת הטלתה בידי ועדת חקירה, לאחר כשל ו/או אסון. מה שמלמד כי בהחדרת האחריות האישית והתחרותיות (בלוויית תגמול) בשירות הציבורי, ניתן יהיה להכפיל ולשפר את תפוקותיו. יעד זה ניתן להשגה בזמן קצר ובעלות זעומה, אם נאמץ הליך שהוא נוהל עסקי מוכר ומקובל, ובקיבועו כחוק: ככזה שיחייב כל בעל תפקיד בממסד בהכנת תוכנית, ובדיווח עתי קבל עם ועדה על אופני ביצועה - ובשמו: "חוק התכנון הבקרה והדיווח". תחת פיקוח הציבור המוגדר כריבון, יגבש הממונה (בכל משרד) תוכנית עבודה שנתית. ומדי רבעון, באמצעות אינטרנט המצוי בכל בית ומשרד, ידווח על אופני העמידה בביצועה - בהדגשת הכשלים שאותרו, ואופני העלמתם עד הרבעון הבא. כך, ללא איומים וסיסמאות סרק, יהפוך הממונה מדעת ו/או מחסרונה כאחראי אישית להוצאת תוכניתו אל הפועל. סוף דבר לאור התמורה האפסית בפועל: מחאות הציבור, המלצות ועדות החקירה ומבקר המדינה - שכולן מוסמסו כאילו לא היו; ומאחר שברור כי מימון יעדי המחאה יבוא מכיסו של הציבור - הגם שיתבצעו בידי אותו גורם (הממסד) אשר יצר אותם; ולאור הטייפון בכלכלה העולמית, המחייב לשמר את היציבות הכלכלית בישראל - ממש מתבקש לזנוח את השדרה והכיכרות, ולהעתיק את המחאה על אוהליה ומפגיניה אל "גן השושנים" בירושלים - במטרה "לצור" על הכנסת. כדי שזו (באמצעות החוק שלעיל) תקנה לממשלה למשרדיה ואגפיהם, יכולת להעניק לציבור שירות באיכות ובכמות נאותה - כתנאי לאיתנות המשטר הדמוקרטי בישראל.