אלמנה בודדה התגוררה בעיר קטנה ומרוחקת, ואותה אלמנה הייתה בעלת חסד גדול. אף שענייה גדולה הייתה, האלמנה הייתה מקפידה בכל כוחה על מצוות חסד ובכל יום הייתה קונה חיטים, הולכת לטחון את החיטים, מכינה ארבעה כיכרות לחם, אחד אוכלת ומחיה את עצמה ושלושה כיכרות הייתה מחלקת בכל יום לעניים.
והנה באחד הימים הכינה את כיכרות הלחם ככל הימים ורצתה לצאת מביתה לחלק לעניים את הכיכרות, והנה אדם דופק בדלתה, עייף ורעב ומתחנן על נפשו. האונייה אשר הפליג בה טבעה ובנס ניצל וכמה ימים לא בא לפיו לא מאכל ולא משקה, ומבקש רחמים ודבר מה לאכול. ריחמה האלמנה על האדם המסכן ונתנה לו כיכר לחם אחד. בעודה מתכוונת לצאת שוב לחלק לעניים, עוד אדם דופק על דלתה ואף הוא מספר שניצל מן האונייה ולא אכל ארבעה ימים ומבקש אוכל. נתנה לו האלמנה את הכיכר השני. והנה עוד שני ניצולים באים ומבקשים אף הם אוכל, נתנה האלמנה את ארבעת כיכרות הלחם לניצולים.
הנה מוצאים אנו אישה עניה בעיר קטנה אשר הפרנסה והמחיה קשות בעיר זאת ואף אותה אלמנה בדוחק גדול מתפרנסת, אך החסד הוא היסוד הראשון בחייה. כיכר אחד היא מחיה את עצמה, שלושה כיכרות בכל יום לצדקה וזה יותר ממעשר, יותר מחומש, יותר מחצי וכולי. אך החסד וטוב הלב מנת חלקה של אותה אלמנה. כשהלכו הניצולים, ביקשה האלמנה לאכול, אך לא היה בביתה. לקחה את כסף המחר שלה לארבעה כיכרות הלחם והלכה לקנות חיטים. קנתה את החיטים, הלכה לטחון את החיטים וכשסיימה לטחון שמה את הכד עם הקמח על ראשה והלכה בקושי גדול מן העייפות והרעב לביתה. והנה רוח גדולה מאוד הייתה והכד עם השקית עם הקמח הלכו עם הרוח. ניסתה האלמנה בשארית כוחותיה לרוץ ולתפוס את השקית עם הקמח, אך לא עלה בידה והרוח ניצחה אותה.
הנה מוצאים מסירות נפש של אלמנה - לוקחת את כסף המחר וביטחונה גדול בהקב"ה שהרבה שלוחים למקום ובוודאי הקב"ה ישלח מחר פרנסה משמיים ותמצא איך לפרנס את עצמה ולא להפסיק מן הצדקה אשר היא מקפידה ליתן בכל יום, הולכת וטוחנת לארבעה כיכרות לחם ולא מסתפקת בכיכר לה לעצמה, אלא ארבעה כיכרות. הרבה אנשים נותנים צדקה אך מחשבים חשבונות מה יהיה איתם מחר ואיך יהיה בעוד זמן, אך צדקה בתמימות היא צדקה עם מעלות רמות ואותה אלמנה נותנת צדקה בלי מחשבות על המחר ומשתדלת לטחון את הקמח, ולא רק ליתן מעות לצדקה אלא להאכיל את העניים אוכל, כפי שחז"ל לימדו, שנתינת אוכל לצדקה המעלה הגדולה ביותר.
והנה רוח חזקה באה וכל עמלה לעצמה ולצדקה הולך לאיבוד. הצטערה האלמנה צער גדול מאוד והלכה לבית המדרש לרבנים, לשאול מדוע ולמה ה' עשה כך?! הרבנים עמדו ושמעו את דברי האלמנה אשר בדמעות הייתה מספרת את כל אשר קרה לה בצער גדול ביותר. והנה יסוד גדול, כאשר קורה לאדם דבר של צער גדול אל תסיק מסקנות אתה על-פי דעתך, תלך לתלמידי חכמים והצדיקים, שהם ישמעו ויראו. והתלמידי חכמים מחויבים אף הם לעצור ולשמוע את דברי האלמנה, אפילו שדבריה נשמעים דברים פשוטים ביותר. ארבעה כיכרות לחם, בטוח באו לפתחם סיפורים ועניינים העומדים ברומו של עולם, אך לימוד גדול לחכמים לעצור ולשמוע גם סיפור קטן של אלמנה פשוטה.
וכך מצאנו אצל רבי ישמעאל כהן גדול, כשגזרו עליו למות במיתה משונה עמד הוא ועוד תנאים ודיברו, מדוע סופם למות במיתה קשה ומשונה? אולי זה עונש על נשים אשר הייתה להם בעיה ובאו לשאול ועיכבנו אותן ולא ענינו להן תשובה והצטערו, זה העונש למות במיתה משונה. והנה עוד עומדים החכמים עם האלמנה, נכנסו קבוצה של יהודים ובידם ממון רב ואמרו לחכמים: זה לכם, שאלו החכמים מדוע הצדקה הגדולה הזאת? ענו ואמרו, היינו באונייה בלב ים ופתאום באה רוח גדולה ורעש גדול נשמע, אבן גדולה חבטה באונייה, חור נפער באונייה ומים רבים החלו להיכנס לאונייה והאונייה התחילה לטבוע. התפללנו להקב"ה ונדרנו נדרים שאם נינצל ניתן מעשר מכספנו לתלמידי חכמים.
הנה יסוד גדול: בשעת צרה יקפיד האדם לנדור נדר לה', נדר של צדקה - וחזקה שיינצל וייוושע מכל צרה. וטוב להקפיד לא רק לומר אני אתן צדקה, אלא ידור לה' סכום וינקוב בסכום, וכוח גדול יש בשעת צרה כך לנדור. וכך מצאנו ביעקב אבינו כשהיה בצרה, נדר נדר, "כל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך".
עמדו הרבנים ושאלו את הניצולים: איך ניצלתם? מה עצר את המים שחדרו לאונייה? ענו האנשים: איננו יודעים. אמרו החכמים: לכו ותבדקו את האונייה ותשאלו את רב החובל. הנה כאשר רואה האדם נס אשר התרחש לו, יבדוק איך נעשה הנס וממה נעשה הנס ומתוך הידיעה איך ומה נעשה בנס, יבין וידע עוד דברים גדולים אשר יקרבו ויחזקו אותו יותר להקב"ה. וידע גם להיות בעל הכרת הטוב, להודות, "ברוך שעשה לו נס במקום הזה".
כשהגיעו האנשים לרב חובל ושאלו אותו איך המים הפסיקו להיכנס לאונייה, ענה ואמר הרב חובל: גם אני לא יודע, האונייה נמצאת בתיקון. הלכו האנשים במצוות הרבנים ועוד עם רב החובל למקום התיקון ושם מצאו שקית עם קמח שנהיה בצק שנכנס בתוך החור וכך עצר את המים מלהיכנס עוד לתוך האונייה. חזרו עם השקית של הקמח לבית המדרש והאלמנה עדיין הייתה יושבת מחוץ לבית מדרש בוכה על מר גורלה, כשנכנסו האנשים לפני החכמים והראו את השקית עם הקמח קראו מהר החכמים לאלמנה ושאלו אותה: את יודעת של מי הקמח? מיד אמרה: זו השקית שלי וזה הקמח שלי. סיפרו החכמים לאישה על אשר היה, שהשקית שלה עם הקמח הצילה עשרות יהודים מטביעה בים ואת כל הממון אשר נתנו האנשים לחכמים נתנו לאותה אלמנה ואמרו לה: לך נאה ויאה הכסף, קחי את, תעשי בו את הצדקה הטובה ביותר.
הנה האדם עושה טוב בחיים, משתדל בחסד מעל כוחו במעשים טובים ויש זמנים שמגיעים לעשות דברים טובים במסירות נפש ממש כשאין לאדם והאדם נותן ממה שאין לו. ההרגשה היא של נתינת חיים ממש, כאותה אלמנה שנתנה את כל אשר לה. ופתאום רואה האדם שרע גדול יוצא לו ועל-פי דברי הגאון מוילנא, טבע האדם כשעושים לו טוב רוצה הוא להחזיר רע למי שעשה לו את הטוב, ולכן הגאון מוילנא היה מקפיד שכל אדם אשר הגאון היה עושה לו טובה, היה הגאון נותן לו אבן קטנה. וכששאלו את הגאון מדוע נותן אתה אבנים קטנות? ענה ואמר: אחרי שעשיתי טוב לאדם, במקום שיזרוק עלי סלע, מבקש אני שיזרוק עלי אבן קטנה. אך יחזק האדם את עצמו ואת כל מי שעושה טוב ורע מחזירים לו, מכל טוב אשר נעשה יוצא רק טוב, גם האלמנה איבדה את הכד עם המעט קמח אשר לה והצטערה מאוד, אך הקמח הזה הלך להציל עשרות יהודים מטביעה, ואחרית האלמנה - הקב"ה זיכה אותה לממון גדול, ליתן צדקה גדולה שזה היה כל רצונה ואלו היו כל מחשבותיה.
בלבול דעת גדול
הנה עומדים אנו בימים קשים ביותר, חלק גדול מעם ישראל נמצא ממש בסכנת חיים. בערב שבת יצאנו מפתח ביתנו והרגשנו שקט גדול ברחוב, שקט של פחד, שקט של צער, שקט של חוסר אונים. יש שקט אשר שומעים בו שקט של שקט, אבל שקט שיש בו קול צעקה גדול של פחד וחרדה. חושבים אנו תקופה ארוכה, יותר משנה של התבוננות והתעמקות בדברים רבים וראייה של החיים גם מצד קשה אשר הקב"ה מנסה אותנו: מה קרה בעולם הזה, ירידת הדורות הייתה בכל העיתים ובכל הזמנים, היכן הירידה והיכן הקלקול בדור הזה?!
ואחד הדברים המרכזיים והחשובים שצריך לחדד מול עינינו - יש בלבול הדעת גדול ואנשים לא יודעים לקחת את המקום שלהם, כולם כן וכולם לא, כולם רוצים וכולם לא רוצים, כדברי אליהו בכרמל: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים". אנשים רואים את הנוח להם לפני כל הערכים שלהם, רואים אדם שנפגע כבודו, אשר לא היה ראוי לו מתחילה לעבור על כל עשרת הדיברות, לא תרצח, הלבנת פנים, "לא תענה ברעך עד שקר וכך שבועת שקר" וכו'.
אך "הבוטח בה' חסד יסובבנו", וצריך לראות את ה' מול עינינו כל הימים, גם כאשר מצוה לענות ולהגיב, החוכמה לעשות זאת בצורה שכמה שפחות חילול ה' יצא לעולם. וגם קבוצת רשעים עומדים ליתן את דינם ולא רווח בן עדר לעדר, באסיפה אחת, כקרח ועדתו נבלעו יחד באדמה ולא כל אחד לבד.
"ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קודשך ויראתיך". בשנה הזאת עברנו ייסורים רבים, אך יודעים ובטוחים שזה מיתוק הדין ופדיון לחיים, "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרנו בשם ה' עושה
שמים וארץ". מבקשים אנו מהאבות הקדושים ובזכות כל החסד והתורה, הקב"ה ישלח דברו וירפאם לכל הצדיקים והחסידים אשר מוסרים נפש על הישיבות הקדושות ולא יגיע ראש השנה עד אשר יקוים הפסוק: "עשה עימי אות לטובה". וישועה קרובה וגאולה שלמה.