בימים האחרונים דובר הרבה מאוד על "הפלת משטר חמאס" בעזה, על "הכנסת כוחות צה"ל וכיבוש הרצועה" ועוד כהנה וכהנה הבלים שמנותקים מהמציאות. ישנו גל פופוליסטי זול שמסמא ומטעה את עיני הציבור הרחב. גם ברשתות החברתיות אפשר למצוא אנשים שמכלים את זעמם על הנעשה בדרום הארץ על-ידי הוצאת קיטור מילולי.
מצד אחד, הקריאות לכיבוש עזה מובנות - בעיקר לתושבי הדרום שסובלים ממטר רצחני של טילי קסאמים וגראדים, אך מצד שני, חשוב לזכור איפה אנחנו חיים, מי השחקנים מולנו ולקראת מה אנחנו מתקדמים. במילים אחרות - לחשוב עם הראש ולא עם הלב.
"ישראל לא עושה כלום", "להפציץ בלי רחמים", ועוד שלל "פנינים", הן מנת חלקה של הרשת החברתית הרוגשת והגועשת בימים האחרונים. ובכן, האם ישראל היא המדינה היחידה בעולם? האם המדינה לא תלויה במדינות אחרות? פתאום הערבים לא שולטים בעולם על-ידי כסף ונפט? האם רק החמאס יושב בעזה ואין ארגונים אחרים, וכל פעולה שתהיה נגד החמאס, רק תהיה לטובת הארגונים האחרים בסופו של דבר ש- הפתעה - הרבה יותר קיצוניים מהחמאס? על כל השאלות הללו אנו לא מקבלים תשובה מאותם אנשים שידם קלה על ההדק. אין שום טיפת התחשבות ביחסים הבינלאומיים. מבחינת אותם האנשים, ישראל תעשה ככל העולה על רוחה.
כן, גם אני הייתי רוצה לראות תגובה יותר חריפה, אך לצערי, בתור ריאליסט, יודע אני שהדבר לא אפשרי בתקופה הנוכחית. ועדיין, חשוב וצריך לזכור, שבתקופתה של הממשלה הנוכחית, כל ניסיון לאיים ולפגוע באזרחי ישראל נתקל בהתנגדות נחושה, מושכלת וממוקדת, תוך התחשבות באזרח העזתי הממוצע והימנעות ממצב של פשע מלחמה, שכמעט לא אפשרי לאור הצפיפות של השכונות והשימוש הציני שעושים החמאס ושאר הארגונים באזרחי עזה כמגן אנושי ובאמבולנסים ממולכדים, מלאי טרוריסטים או מלאי תחמושת.
לכן ההישג הביטחוני גדול. ישראל החזירה את כוח ההרתעה בשנים האחרונות ועובדה היא שהפיגוע הראשון שהיה בתקופת ממשלתו של נתניהו, קרה רק לאחר שנתיים בתפקידו. גם לאחר הפיגוע הרצחני האחרון, שוב, הטרור קיבל פגיעה אנושה. חיסול כל צמרת הביטחון של ארגון ועדות ההתנגדות העממית. צריך להבין שחיסול כל ההנהגה של הארגון הזה מהווה כמעט מכת מוות בשבילו (אנו חוזים בפרפוריו האחרונים). בשונה מארגון כמו אל-קאעידה, למשל, שמצמיח מנהיג חדש מיד לאחר חיסול בן-לאדן (למרות שהיה רק ה"רוח" החיה מאחורי הארגון גם כשהיה בחיים), לארגון קטן אין כמעט אפשרות להתרומם חזרה. לכן ההישג ענק, לכן הפגיעה כן קשה. כל מי שטוען שישראל לא הגיבה בחוזקה, רצוי שיתעסק בנושאים ובתחומים אחרים.
כיבוש הרצועה - לא יתרון, אלא חיסרון
ברגע שישראל "תנקה" את עזה ותפיל את משטר חמאס (וברור לכל שהיא יכולה לעשות את זה), הדבר אומר במפורש, שהאחריות של עזה חוזרת לישראל. הווה אומר - הוספת סיוע כלכלי עצום לביטחון, תגבור חיילים, תחמושת, הצבת מערכות נשק קרקע-קרקע וקרקע-אוויר, הקמת מוצבים בגזרה, תשתיות ועוד ועוד. שלא נדבר על כך שישראל תהא מחויבת לדאוג לתושבי עזה על-פי אמנת ג'נבה - בין אם זה במזון, בתשתיות ובתברואה. מדובר בדברים שעולים הון תועפות. וחמור מזה - דברים שלא מתוכננים בתקציב. ובל נשכח את גולת הכותרת, כמובן - סיכון חייהם של חיילים שיוצבו אחרי הגבול בעזה.
קצת מוזר לשמוע ולראות את אותם האנשים (רוב האזרחים תומכים ב"מחאה") שמניפים את דגל המאבק החברתי בחסות "מחאת" האוהלים וה"צדק החברתי" - על כל המשתמע מכך - מסכימים לקיצוץ בתקציב הביטחון, ואילו יום לאחר מכן צועקים שצריך לכבוש את רצועת עזה ולהפיל את משטר החמאס. שני דברים שמנוגדים האחד לשני, כרחוק מזרח ממערב.
הפופוליזם מרקיע שחקים - ההמונים נשטפים לאן שהגל לוקח אותם. יום אחד אומרים להם בתקשורת, וסוכני החיברות, שקיצוץ במשרד הביטחון נדרש לצורך צדק חברתי ויום למחרת טוענים שיש צורך בכניסה לעזה, שפירושה אחד הוא - הגברת התלות הכלכלית של הצבא במדינה.
ומה במישור הבינלאומי?
ספטמבר באופק ומדינת ישראל חייבת את המעצמות לצידה בהצבעה באו"ם. כל הפצצה בעזה מסכנת את התמיכה של המעצמות בישראל (לא משנה מי צודק, משנה מי חכם. העולם, מה לעשות, לא אובייקטיבי וצריך לשחק את המשחק), אז רק לחשוב מה תהיה התגובה אחרי "כיבוש עזה" או "הורדת חמאס". הגינויים יתעופפו באוויר, המעצמות האירופיות ישלחו אותנו להסתדר לבד ובין לבין יגישו תביעות בבית המשפט בהאג, וישראל תישאר רק לחסדי ארה"ב - ועם
ברק אובמה בשלטון, גם זה לא בטוח - שתטיל, אמנם, וטו בהצבעה, אך מצד שני, הדבר לא יעזור אל מול ההשפלה והתבוסה הצורמת מול כמעט כל העולם, מה שיגרור את ישראל להסדר שלא מרצונה, ואם תסרב בכל זאת, או אז תגענה הסנקציות, החרמות וכולי. וכל זה מדוע? רק בגלל שההמונים צמאים לדם ולנקמה.
אמר פעם
דוד בן-גוריון: אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך. נתניהו מצידו, יודע גם יודע זאת, ולכן נמנע כרגע מתגובה פופוליסטית שרק תכאיב לישראל בחזרה. נתניהו גם זוכר את גלעד שליט, כן, אותו חייל שההמונים צעדו בכבישים לכבודו וכעת מתעלמים ממנו. הם מתעלמים מהעובדה שהחמאס מחזיק בשליט כבן-ערובה ושכל פעולה של צה"ל נמדדת בחמאס, שיכול להכריע את גורלו של החייל לפי התוקפנות הצה"לית.
כן להגיב - לא להשתוללות
ישנן דרכים אחרות לטפל בבעיה. יש לתת קרדיט להנהגה, שמבינה "קצת" יותר מהפרשנים בחדשות, להחליט למה לא כדאי להפיל את החמאס (עוד לא הזכרתי את הארגונים הקיצוניים אף יותר, שיתפסו את המושכות לאחר שהחמאס יתרסק) ולמה כן כדאי פעולות ממוקדות. בטוחני שראש הממשלה ושר הביטחון לא יושבים מול הטלוויזיה לקול הגראדים בבאר שבע ומתגלגלים מצחוק.
התגובה של ישראל חייבת להתבצע לפי שני פרמטרים:
1) החמאס נשאר לא מעורב וועדת ההתנגדות העממית ממשיכה לפעול - ישראל צריכה להמשיך ולפגוע דרך האוויר במתקנים של הארגון ובאנשיו, במנהרות שלו ובכל מי שמעורב איתו. זאת על-ידי פעולה ממוקדת בלבד ומהאוויר בלבד.
2) החמאס מתערב (אין לו אינטרס) - אם הוא אכן יתערב ויחל מערכה נגד ישראל, על חיל האוויר להפציץ תשתיות ברצועה, מבני מפקדה, מנהרות של החמאס, לבצע סיכולים ממוקדים בבכירי הארגון (לא בראשי הארגון). יש להפסיק את זרם החשמל לרצועה. בנוסף - הטלת סגר מוחלט על עזה דרך המעברים שלנו ותיאום עם המצרים על סגירת מעבר רפיח.
בכל מקרה, בשום פנים ואופן, ישראל לא צריכה להיגרר להסלמה חריפה יותר. זה לא האינטרס שלה, בטח לא לפני ספטמבר. זו תהיה מכת מוות למאמצים הדיפלומטיים העצומים של משרד החוץ ונסיעותיו של ראש הממשלה לסדרת פגישות עם מנהיגים באירופה. בטח ובטח לא אחרי שמפקד הרפובליקה העממית של סין היה השבוע בביקור במדינה. הסינים ידועים בעקשנות שלהם בכל הקשור לאי-מלחמה בטרור, כשזה נוגע לישראל. גם בהצבעות באו"ם הם כמעט תמיד פרו ערבים (בעיקר בגלל הנפט הערבי). ראש הממשלה, מצידו, בוודאי ניצל את הביקור (אחד המפגשים החשובים שידעה ישראל מזה שנים) להעברת מסרים חשאיים לנשיא הסיני, ושר הביטחון שוחח עם עמיתו על עסקות נשק.
נפוליאון בונפרטה אמר בעבר הרחוק משפט שמסכם את המדינאות בקצרה: "ליבו של פוליטיקאי חייב להיות בראשו". המצב עדין, המצב נזיל. לישראל אסור לזרוק לפח את כל ההישגים המדיניים האחרונים לקראת ספטמבר, לישראל אסור לשכוח את גלעד שליט, לישראל אסור לשכוח מה יקרה אחרי שעזה תיכבש.