מאמר זה נכתב בתגובה לרעיון ישן אשר צץ ועולה מדי פעם, הרעיון לשדך בין גברים ונשים, הנמשכים רק לבני מינם ואינם נמשכים זה לזה, וליצור באמצעות הגבר והאישה מסגרת משפחתית אשר אינה מבוססת על משיכה בין ההורים. משפחה כזו מבוססת על שותפות הסכמית בין שני צדדים המעוניינים להביא ילדים לעולם, ולחיות במסגרת משפחתית, לעתים מתוך ציווי דתי או חברתי, לעתים מתוך צורך רגשי, והדרך הנוחה לממש זאת היא באמצעות בן המין השני.
אך האם זהו הפתרון האידיאלי? האם אפשר ליצור תא משפחתי יציב כשאין אהבה רומנטית בין בני הזוג? איך מרגישים חתן וכלה ביום חתונתם כשבנישואיהם הם מוותרים על רצונם האנושי והבסיסי בזוגיות של אהבה? ואיך יחושו ילדים הגדלים בצילם של הורים אשר היחס ביניהם הוא חברי שותפי ותו לא, האם פתרון זה הוגן גם כלפי הילדים? ומצד שני, האם יש ברירה אחרת? ומה יעשה אדם הרוצה להקים משפחה ולגדל ילדים אך גם רוצה לחיות בזוגיות של אהבה ומשיכה, והוא נמשך רק לבני מינו?
בעבר הרחוק הייתה תמימות דעים בקרב הקהילה הפסיכולוגית לגבי העובדה שהמשיכה ההומוסקסואלית היא חלק ממצב נפשי הגורם לסבל רב ומצוקה לנתונים בו, ולכן נעשו ניסיונות רבים לסייע למתמודדים עם משיכה זו.
התפישה המקובלת, באותם הימים, הניחה שהמשיכה ההומוסקסואלית התפתחה
במקום המשיכה ההטרוסקסואלית, ושיטת הטיפול הרווחת התמקדה בנסיונות להמיר את המשיכה ההומוסקסואלית במשיכה אחרת, על-ידי טיפול התנהגותי או טיפול פסיכיאטרי לדיכוי החשק המיני וכדומה. ניסיונות טיפול אלו בדרך כלל לא הניבו פרי, ואף עוררו התנגדות בקרב הקהילה הפסיכולוגית ובצדק. בשנת 1973, בעקבות חוסר ההצלחה של טיפולי ההמרה, ובעקבות לחץ פוליטי של הארגונים ההומוסקסואלים בארה"ב הוצאה הנטייה ההפוכה מה-DSM, מגדיר הפרעות הנפש האמריקני, ובכך "נפתרה הבעיה".
אך למעשה, לא נפתר דבר, המשיכה ההומוסקסואלית המשיכה למרר את חייהם של אלפי בני אדם. מחקרים רבים מורים על אחוזי דיכאון גבוהים, נטיות להתמכרות ולאובדן בקרב "הקהילה הגאה" ברחבי העולם, גם במדינות הסובלניות ביותר. מחקרים אלו מעידים על כך שה"השלמה" של היחיד ושל החברה עם המשיכה לא מפחיתה את המצוקה, ויותר מכך - מימושה אף מגביר את הכאב והסבל. גם הדחקת הנטייה, והניסיון לחיות איתה בתוך מסגרת משפחתית כזו או אחרת גורמת לסבל רב למתמודדים ולמשפחות.
למרות הלחץ הציבורי בנושא, פסיכולוגים ומטפלים רבים המשיכו לטפל במשיכה ולחקור אותה, מתוך התמסרות מלאה למטופליהם ולאתיקה המקצועית, וכדי לסייע למטופלים המעוניינים לבחור בחיים הטרוסקסואלים מלאים, ולרכוש כלים על-מנת להגיע לכך.
כיום, לאחר התפתחויות רבות של הטיפול והמחקר, התפתחה והתבססה ההבנה שאת המשיכה ההומוסקסואלית המינית והרגשית יותר נכון לתאר כ
כמיהה גברית (Masculine Yearning) אצל גברים, ו
ככמיהה נשית אצל נשים.
הכמיהה הגברית היא תוצאה של פגיעה בהגדרת הזהות העצמית, זוהי כמיהתו של גבר לגברים אחרים, אשר נרכשה, בין היתר, כתוצאה ממסרים שנקלטו על-ידי המתמודד במהלך ילדותו. הכמיהה הגברית לובשת גם אופי מיני ומטשטשת את המשיכה ההטרוסקסואלית החבויה בקרבו של המתמודד, זוהי כמיהה עזה ובלתי ניתנת לסיפוק ולכן במקרים רבים היא גורמת לדיכאון בקרב נושאיה. התגלה כי הכמיהה הגברית לא התפתחה
במקום המשיכה ההטרוסקסואלית אלא
על גבה, משמעות הדברים היא שהמשיכה ההטרוסקסואלית חבויה בקרבו של המתמודד אלא שהכמיהה הגברית גורמת להדחקתה, ועל-ידי טיפול נכון תינתן למתמודד האפשרות להרפות מן הכמיהה הגברית ולהצמיח מחדש את המשיכה ההטרוסקסואלית.
בעקבות התפתחות ההבנה התפתחו גם שיטות הטיפול, ובמקום "טיפולי ההמרה" התחדשו טיפולים המתמקדים בשורשי הכמיהה הגברית, התגלה כי הטיפול בבעיות המהותיות מאפשר למתמודד להתחבר לזהותו הפנימית. צורות טיפול אלו התגלו כיעילות ביותר, ומטפלים רבים מדווחים כי אחוזי ההצלחה בטיפול בכמיהה הגברית בקרב מטופליהם גבוהים מאחוזי ההצלחה בטיפולם בבעיות אחרות.
אנו, ב"עצת נפש", פגשנו מתמודדים רבים אשר בחרו ב"דרך האחרת", הם בחרו לטפל בכמיהה הגברית, עם כל הקשיים הכרוכים בכך, ולאחר טיפול ממושך הפסיקו להימשך לבני מינם, והצליחו לממש את רצונם ולהקים משפחות המבוססות על קשר של אהבה רומנטית ומשיכה מינית בין ההורים, משפחות אשר בהן גם הילדים וגם ההורים חיים בתחושת אושר, שלמות ושמחה.
