ברור ש'אנחנו' מתייחס אלינו, אל עם ישראל ככלל, והשאלה היא אם אנחנו אחראים למצבנו או שמא 'הוא' אחראי. כשאמרנו 'הוא' התכוונו לרבונו של עולם, כי אנחנו מנסים להתבונן במצבנו מזווית הראייה של תורת ה' יתברך, אבל לצורך העניין, כל אחד יכול לבחור לעצמו את ה-'הוא' (או 'הם') הפרטי שלו. כי כידוע, לנו כבני אדם יש נטייה טבעית להאשים את זולתנו בכל המרעין בישין של חיינו. אנחנו מסכנים, אנחנו רק הקרבנות, לא אשמים בכלום. זה פלוני או אלמוני שהביאו אותנו למצב הזה, או שהנסיבות הכלליות של חיינו לא איפשרו לנו להגיע רחוק יותר. וברמת הפרט בהחלט ייתכן שהטיעונים האלה יהיו נכונים מבחינה טכנית. אבל מבחינה מהותית, ראינו בשבוע שעבר ורואים שוב ושוב שהתורה מזכה (וגם מחייבת) אותנו בבחירה חופשית שפירושה, בין היתר, הוא גם נטילת אחריות מלאה לתוצאות הבחירה.
כמו בכל ספר דברים, גם בפרשת השבוע מודגש מאוד עניין האחריות האישית [דברים ט"ז]: [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. בעבר התייחסנו לעובדה שההוראות כאן מנוסחות בלשון יחיד והסקנו שמשה רבינו אכן מורה לכל אחד מאתנו כפרט להפעיל את כושר השיפוט שלו גם ביחס לבחירת מנהיגיו ושופטיו. [יט] לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. שאם הוא לא מתאים לתפקיד, לא לבחור בו אפילו אם אני חייב לו (או שאני מצפה שהוא יהיה חייב לי) טובה. עלי גם להתעלם מהעובדה שהוא קרוב משפחה שלי, כי זה לא רלוונטי לעניין התאמתו או אי-התאמתו לתפקיד. מצד שני, לא להתחמק בטענה שהעניין הזה גדול עלי, קטונתי מהבין, ועוד כאלה אמירות מתחמקות.
נכון, זה לגמרי לא פשוט. לנטרל את הרגש לחלוטין ולבחור אך ורק מתוך עיון שכלי, זו נראית לכאורה משימה על אנושית. גם משה רבינו יודע את זה ובכל זאת הוא מצווה אותנו: [כ] צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. עד כדי כך; עצם החיים בכלל והחיים בארץ בפרט, אומר לנו משה רבינו, מותנים ברדיפת הצדק. ואחרי שאמר לנו את זה בפסוק הראשון של הפרשה, הוא שב ומזכיר לנו בפסוק השלישי שמדובר בארץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. ולכאורה, בשביל מה? מה זה מוסיף לרעיון של רדיפת הצדק? צריכים לומר שמשה רבינו מציע לנו בכך את התשתית הנפשית לבחירה נכונה, בחירה בהנחיית השכל ללא כל השפעות רגשיות. כי כשהאדם חי בתודעה שכל מה שיש לו זה מה שה' יתברך נתן לו, יש סיכוי סביר שישקול נכון בטרם יבחר, שלא יערב שיקולים זרים (= אינטרסים אישיים) בבחירתו.
והפסוקים הבאים מחזקים עוד יותר את דברינו עד כה: [כא] לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ: אֵצֶל, מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ--אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ. [כב] וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, ה' אֱלֹקֶיךָ. אֲשֵׁרָה זה עץ מפואר שעובדים אותו, זו עבודה זרה של חיפוש האושר, חיפוש גן עדן בעולם הזה. העבודה זרה הזאת משבשת את שיקול הדעת ומטה את האדם לעבר העכשוויזם, העיקר שיהיה טוב עכשיו, לא רוצים לחשוב על התוצאות שיבואו אחר-כך. ואת זה עושים באיצטלה של עבודת ה' כמובן, מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ, הרי אנחנו יהודים לא?! מעגנים את העכשוויזם בהוראות התורה, "מוסר יהודי" קוראים לזה, כאשר לאמיתו של דבר, על-פי פרשת השבוע ועל-פי התורה בכלל, אין בזה לא מוסר ולא יהדות.
ועוד עבודה זרה שעלולה לשבש את שיקול הדעת היא: מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹקֶיךָ. צריכים להסביר מהי העבודה זרה הזאת שנקראת מַצֵּבָה? הרי אחד השיקולים המרכזיים של בני אדם בכלל ושל פוליטיקאים בפרט הוא 'מה אני הולך להשאיר אחרי'. אצל חלק מהפוליטיקאים זו השאלה 'כיצד אירשם בספרי ההיסטוריה', איזה חותם אשאיר על ההיסטוריה של מדינת ישראל (על עם ישראל הרי לא חושבים בהקשר הזה או בכלל). אלא שהמחשבה הזאת, כמו קודמתה, פוגעת קשות בשיקול הדעת ואולי אף מבטלת אותו לחלוטין. כי הכל כפוף להשגת היעד של איזכור חיובי(???) בספרי ההיסטוריה או, מה שלא פחות גרוע, של אושר כאן ועכשיו גם כאשר ברור שהאושר העכשווי בא על חשבון האושר בעתיד.
זה לא הוא, זה אנחנו
בהמשך הפרשה מתייחס משה רבינו לצורות שונות של הידרדרות מוסרית/חברתית, שעלולות להתגלות אצלנו, ומנחה אותנו כיצד לנהוג וכיצד להגיב. התכלית של הנחיותיו היא מיגור מוחלט של התופעות השליליות בחברה היהודית, בלי שום פשרות. היעד הזה מודגש כמה פעמים בדבריו של המנהיג הנצחי בפרשתנו, שכן בהתייחסו לאותן תופעות שליליות הוא מדגיש שוב ושוב שהתכלית היא: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, או: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. המונחים המוכרים אצלנו מבית היוצר של חכמי הצבא המפואר ושל המופקדים על ביטחון האזרחים במדינת ישראל, "עצימות נמוכה" (של פיגועי טרור) ו"רמה נסבלת" (של פשיעה) אינם קיימים בלקסיקון של הוראות התורה הקדושה. בתורה יש רק חתירה למיגור מוחלט של הרוע, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, בכל צורה שהוא מתגלה.
ועדיין, אופייני לבני אדם שיאשימו את זולתם במה שקורה להם כתוצאה ממעשיהם. כמו שאומר החכם מכל אדם [משלי י"ט]: [ג] אִוֶּלֶת אָדָם, תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ; וְעַל-ה', יִזְעַף לִבּוֹ. אנחנו מכירים את זה, הרי זה מה שקורה אצלנו בכל פעם שאנחנו חוטפים, באים בטענות אל הקב"ה על כך שלא הרחיק את הצוררים ואת הצרות מאתנו. וגם אם מכריזים שאין לנו יכולת לדעת מה הם השיקולים שם למעלה, אבל למרות זאת אין לנו טענות אל הבורא יתברך, דומה כי בעצם האמירה הזאת מסתתרת טרוניה, מדוע עשה ה' ככה? ולמרבה הצער, הראיה לכך שזו המציאות היא העובדה שלא בוחנים מה לא בסדר אצלנו, מהי ה-אִוֶּלֶת אָדָם שסילפה את דרכנו. כמובן, אנחנו לא המצאנו כלום, זהו הטבע האנושי, אבל עלינו להתגבר על הטבע הזה. משה רבינו מדריך אותנו כיצד לקחת אחריות ולא להפיל אותה על זולתנו, כי רק כך נוכל לדבוק בבורא יתברך ולזכות לברכה המובטחת.
הנושא הזה עולה גם בהפטרת השבוע [ישעיהו נ"א]: [יב] אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם; מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת, וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן. אחרי חוויית החורבן של תשעה באב, קראנו בהפטרת השבת את דברי הנביא [שם מ']: [א] נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם. אבל אחרי החורבן הנורא אנחנו מסרבים להתנחם מדברי הנביא ובשבת השנייה אנחנו קוראים על כך [שם מ"ט]: [יד] וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַא-דֹנָי, שְׁכֵחָנִי. בשבת השלישית קראנו את דיווחו של הנביא על אודות תגובת כנסת ישראל לדברי הנחמה שהשמיע [שם מ"ט]: [יא] עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה (...). כעת אנחנו בשבת הרביעית והקב"ה בכבודו ובעצמו מנסה לנחם אותנו: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם. אלא שהנחמה כוללת גם תוכחה חריפה: [יג] וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ, נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל-הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק (...).
השיכחה הזאת והפחד מפני הגויים הם שהביאו אתכם עד לחורבן. שכחתם אותי ואת היכולות שלי כביכול: [טו] וְאָנֹכִי, ה' אֱלֹקֶיךָ, רֹגַע הַיָּם, וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו (...). באותו פרק, כמה פסוקים קודם, אנחנו פונים אל הקב"ה שיפעיל את כוחו האינסופי לטובתנו: [ט] עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה'--עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. [י] הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה; הַשָּׂמָה, מַעֲמַקֵּי-יָם--דֶּרֶךְ, לַעֲבֹר גְּאוּלִים. [יא] וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם, עַל-רֹאשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. בפסוקים אלו מסתתרת טענה חריפה שלנו כלפי הקב"ה כביכול: הרי אתה כל יכול, אז איך זה שאיפשרת (וממשיך לאפשר) לאויבינו להכות בנו? ואיך זה שעם כל הצרות שאנחנו עוברים, עדיין לא שלחת את המלך המשיח לגאול אותנו גאולה אמיתית ושלמה? ומה עונה על זה הקב"ה - הוא מתנצל או משהו? לא, הוא מזכיר לנו מי אחראי:
[יז] הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה', אֶת-כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית--מָצִית. אתם קוראים לזרועו החזקה של ה' שתתעורר להושיע אתכם - אין בעיה, אבל כדי שזה יקרה, אתם צריכים להתעורר ולשוב אלי. אחרי כל הצרות שעברו עליכם, הגיע כבר הזמן שתעשו את זה, שתשובו אלי, כי זו הדרך לזכות בהגנתי המלאה. הרי אלה הכללים שקבעתי, זוכרים?! זה כתוב בספר דברים, ובין היתר בפרשת שופטים. אלא שבמציאות המצב עגום ביותר כי אתם לא באמת מנסים לשוב אלי, מה עוד נשאר לי לעשות איתכם? [פרק נ"ב]: [א] עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן: לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ--כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד, עָרֵל וְטָמֵא. איך זה, בלי תנאים? [ג] כִּי-כֹה אָמַר ה', חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם; וְלֹא בְכֶסֶף, תִּגָּאֵלוּ. הבטחתי שאגאל אתכם ואעשה זאת עם או בלי התעוררות שלכם.
