במילים אחרות: בשעה 03:30 בבוקר, לא היה קיים שום צו משפטי לביצוע ההרס, זולת להיטותה השלום-עכשווית של הפקידה הזו ממחלקת הבג"צים, כפיפתו של אדון נאמן, להרוס ולגרש בכל מחיר. ברוב התלהבותה להסיר את צו העיכוב של השופט הנדל, עקפה מנדל, על-פי דרישתו של שר הביטחון אהוד ברק, את השר הממונה עליה יעקב נאמן ואת הנוהל שהתגבש בשנים האחרונות בדבר חובתה ליידע את מזכירות הממשלה בטרם מתבצעת עוולה בסדר גודל כזה. צמד הפירומנים מנדל-ברק, בחסות האין-דין-ואין-דיין, ובצל האדישות של נאמן שישן אותה עת שנת ישרים, ביצע צדק של פיראטים, וחגג על הריסות הבתים מול הזאטוטים הבוכים והאימהות הדומעות. יוזמי הפשע באישון לילה, בידי חיילים ושוטרים לובשי שחורים, שהופעתם הזכירה תקופות חשוכות בדברי ימי ישראל, לא הסתפקו בכך, אלא אף פעלו להשפיל את המגורשים. לאלף השוטרים והחיילים מבצעי הפוגרום, הם הצמידו קבוצת פועלים ערבים, שהסתערו ראשונים בחסות הצבא והמשטרה על תכולת הבתים הפרטיים, ופירקו וארזו כל מה שזז. לא צריך הרבה דמיון כדי לחוש מה עובר על קציני מילואים קרביים בצה"ל וילדיהם הפעוטים, למראה בני-דודנו המתנפלים בששון על רכושם ועושים בו כבתוך שלהם. חסרה הייתה רק צעקת הקרב הערבית: 'דאולה מענא!' (הממשלה איתנו – כך צעקו הפורעים כשממשלת המנדט עודדה אותם לפרוע פרעות ביהודים). אבל חוסר הצדק שבסיפור החל עוד זמן רב קודם לכן, כשהמדינה בתשובתה לבג"ץ, בעתירת שלום עכשיו, טענה כי אדמות מיגרון הן אכן פלשתיניות פרטיות. הייתה זו מלכתחילה טענת הבל משום שמדובר באדמות טרשים שמעולם לא עובדו, שחולקו על-ידי המלך חוסיין בשנת 1965 לערך לערבים, כדי לגבות מהם ארנונות, ותוך אזהרה שמי שלא ישלם את הארנונות ו/או לא יעבד את האדמה, יפסיד אותה משום שבמצב זה תשוב הקרקע לידי בית המלוכה הירדני. אבל המדינה התעקשה לטעון בבג"ץ שמדובר באדמות פרטיות - עד כדי כך 'פרטיות', שאפילו בעליהן-לכאורה, שאותרו בדי עמל על-ידי שלום עכשיו, כלל לא היו מודעים ל'בעלותם' עליהן. המדינה טענה? לא מדויק. מי שטען בשמה טענת הבל זו, היתה, איך לא, הפרקליטות, השורצת אנשי שמאל לרוב. וכך קרה שוב, שחבורת פקידי מדינה אוהדי שלום עכשיו, שולטת על 'עמדת המדינה', מנהלת את המדינה ומכתיבה למדינה להודיע בשמה לבג"ץ, שהצדק עם העותרים. הרי ברור מראש שהכי פשוט מבחינת השמאל הקיצוני לטעון שמדובר באדמות פרטיות, ולהסתיר את העובדה שחולקו על-ידי חוסיין וחזרו תיאורטית לבעלות בית המלוכה, משלא טופלו עשר שנים. מצידם יכול גם הכותל המערבי לחזור ל'בעלות פלשתינית'.

העוולות המשפטיות הנעשות כמעט דבר יום ביומו נגד מדיניותה הרשמית של הממשלה, ונגד אזרחים ישראלים – שאינם מנערי נוער הגבעות אלא הכי נורמטיביים שאפשר, מייצגי הקו הכי 'ממלכתי' מבית מדרשו של הרב צבי טאו – על-ידי שלטון הפקידים במשרד המשפטים, לא היו יכולות לצאת לפועל, אילו השר הממונה על המערכת, היה מתעשת ומכריז שיש בעל-בית למשרד. אבל מה שקורה בפועל בממלכתו של השר נאמן הוא, שאיש הישר בעיניו יעשה, ואין פוצה פה ומצפצף. נאמן כנראה התעייף, ואנשיו מנצלים חולשתו. מצד שני צריך לומר שהשתלטות השמאל הקיצוני וידידי שלום עכשיו על משרד המשפטים, לא החלה בזמנו. עוד לפניו עשה בו השמאל הקיצוני שמות. כך למשל עורכת הדין טליה ששון, התנכלה במסווה של משפטנית אובייקטיבית להתיישבות, עד שפרשה וחשפה מיקומה באגף השמאלי של מרצ. ששון עכשיו רגועה. יש לה ממשיכים. אסנת מנדל אינה לבד. לצידה מכהנים פקידים הזויים, שאיש לא בחר בהם, ואף על-פי כן מנתבים את עבודת משרד המשפטים נגד המדיניות הרשמית של הממשלה, למרות שתפישת עולמם אינה זוכה לתמיכה של יותר מ-3% בציבור הישראלי.

כך למשל עו"ד מלכיאל (מייק) בלס, המשנה ליועץ המשפטי. הוא האיש שניהל את המאבק המשפטי לסגירת ערוץ 7, ולאחר מכן היה האדריכל המשפטי של חוק ההינתקות, תוך פעילות להקטנת הפיצוי למגורשים מיישובים חצי רשמיים (כמו שירת הים) בגוש קטיף. הוא האיש שהורה כי אסור למדינת ישראל להשתמש באזורי יו"ש 'לצרכים כלכליים', ולכן אסר על עיריית ירושלים להקים אתר פסולת באבו דיס, וזה מכבר הורה למדינה להקפיא את סלילת קו הרכבת המהירה מתל אביב לירושלים, מפני שהמסילה החדשה חוצה את הקו הירוק, לאורך 250 מ' בלבד, למרות שבכלל מדובר במנהרה תת-קרקעית, שאינה פוגעת בפני השטח. איך יוצאים מהסבך? בלס העלה הצעה גאונית: לפצות את הפלשתינים בבניית קו רכבת מרמאללה לעזה. כך תקע את הנחת מסילת הברזל המהירה לירושלים עד עצם היום הזה. כוחו של בלס, האיש החזק במשרד המשפטים, הוא ממש בלתי מוגבל. הוא קבע שביו"ש ניתן לפנות מתיישבים ללא הליך משפטי גם לאחר שלוש שנים של אחזקה בקרקע (במקום 30 יום בלבד שבחוק הישראלי), ולאחר שגם תעלול זה לא קידם הורדת חקלאים יהודים ביו"ש משדותיהם וכרמיהם, שיכנע את אלוף הפיקוד להאריך תקופה זו לכדי חמש שנים. עכשיו מדברים על הארכת הסמכות לגרש יהודים גם אחרי עשר שנות עיבוד הקרקע. בלס הוא זה שטירפד הצעת חוק של ח"כ אורי אריאל, לפצות יהודים ששטחי קרקע בבעלותם נמסרו במסגרת הסכמי אוסלו לפלשתינים. בלס, האיש הכל-יכול במשרד המשפטים, מוכר היטב ליעקב נאמן. במסגרת תפקודו, לפני היותו שר, כעו"ד פרטי, הגיע נאמן להסכם עם המדינה בדבר חידוש החיים היהודיים בשוק של חברון. עד שבא בלס וכתב חוות דעת שטירפדה את ההסכם, והיכתה קשות את התפתחות היישוב היהודי בחברון.

• [ראה גם: תחקיר: שלטון הפקיד של מייק בלס / יועץ הסתרים]

גם בלס איננו בודד בצמרת. דיו רב נשפך על אודות התנהלותו החד-צדדית של רודף המתנחלים הידוע שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה והאחראי על הצרת צעדי המתיישבים. אבל לעומת זאת חמקה מעין הביקורת הציבורית עו"ד רונית לוין, לשעבר יועצת משפטית במינהל האזרחי, שמעלליה הנפשעים לשלילת זכאותם של יהודים להתיישב בקרקעות פנויות ביו"ש, נחשפו אך במקרה, הודות למאמר שהיא עצמה פירסמה ובו העניקה לעצמה טפיחת שכם על העוולות שתיארה במאמרה. מדובר, ככלות הכל, בפעילות מרושעת של פקידים בכירים, ששכחו כי תפקידם לשרת את האזרח ואת מדיניות הממשלה. לעיתים גובלים הדברים בבגידה באזרחי המדינה ובהכרעותיהם הדמוקרטיות ולעיתים הם נסחפים לערעור בוטה על מדיניות הממשלה ולפגיעה אנושה בחלוצים תמימים. מעשים של דבר יום ביומו במשרד המשפטים. והשר הממונה שותק. הסכמה שבשתיקה? אילו היה נאמן נאמן לעצמו, היה בוודאי יוצא מאדישותו, מפעיל את סמכותו המיניסטריאלית וזורק מכל המדרגות את החותרים תחת מדיניותה הרשמית של הממשלה. אבל שתיקתו מגבה את מלאכי החבלה הנתונים למרותו. סר המשפטים ממשיך לצאת למשרדו בוקר-בוקר ממכונית ריקה.

משרד המשפטים מסר את התגובה שלהלן (ציטוט):

מדובר בהתקפה גסה, בוטה, אישית ובלתי-ראויה לפרסום הן מבחינה תוכנית והן מבחינה עיתונאית, נגד שר המשפטים, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, המשנה לפרקליט המדינה, ומנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות. לאור המגמתיות החד-משמעית והמטעה של הדברים התלבטנו אם יש כלל מקום להגיב לדברים, מאחר שדומה כי מטרת כותב המאמר סומנה מראש. עם זאת, במאמר נכללו עובדות לא נכונות, וסברנו כי מגיע לציבור הקוראים להכיר את עובדות האמת: כך למשל, הטענה הכוזבת שמסילת הרכבת החדשה בין תל אביב לירושלים חוצה את הקו הירוק לאורך 250 מטר בלבד, בעוד שהאמת היא שמדובר בכמה קילומטרים מן הקו שעוברים מעבר לקו הירוק. רהט ממשיך וטוען: "בלס העלה הצעה גאונית: לפצות את הפלשתינים בבניית קו רכבת מרמאללה לעזה. כך תקע את הנחת מסילת הברזל המהירה לירושלים עד עצם היום הזה." האמת היא כי חוות דעתו של עו"ד בלס התבקשה בשנת 2004 וניתנה על-דעת היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר מני מזוז, עוד בשנת 2004, תוך כדי הליכי התכנון ולפני אישור תוואי הרכבת ובוודאי לפני תחילת העבודות הנמצאות בעיצומן מזה זמן רב. ככל שיש עיכובים בעבודות אין להם כל קשר לעו"ד בלס. דברים אלו הינם רק דוגמה למספר רב של עובדות שגויות, מטעות ומגמתיות, המתפרסמות לצד דברי בלע ממש כאילו המשנה לפרקליט המדינה הוא "רודף מתנחלים" והפרקליטות היא מוסד "שורץ שמאלנים" ועוד כהנה וכהנה "פנינים". רק מפאת קוצר היריעה, לא יפורטו כאן כל השגיאות והסילופים במאמר דנן. צר לנו על הניסיון לצבוע עובדי ציבור מסורים, העושים מלאכתם נאמנה, בצבעים פוליטיים שנועדו לפגוע בשמם הטוב, וטוב היה אלמלא נתתם במה למאמר קלוקל זה. אשר על-כן, מן הראוי שקטעים מסוג זה יוסרו מהאתר לאלתר.