כמעט 20 שנה אחרי ה"שלום" בין ישראל ובין ירדן, חסרונותיו מתחילים להאפיל על יתרונותיו. כבר ב-1994, כשנחתם השלום בין ראש הממשלה דאז
יצחק רבין ובין ה
מלך חוסיין, לא היה ברור מה תרוויח ישראל מעסקה כזו. אך ככל שהזמן נוקף, מתחוור יום יום יותר מדוע ההסכם היה לרעת ישראל. כעת, נוכח חשיפת שגרירנו ברבת עמון לאותן סכנות שאליהן נחשף עמיתו בקהיר, עלינו לנצל את ניסיונותיו של המלך עבדאללה ליישר קו עם עויינותם של שאר הערבים כלפי ישראל, כחלק מן התסכול שלהם מה"אביב" שהתקלקל, ולתקן את כיוון הדברים.
את ההסכם מ-1994 שנחתם אחרי מו"מ חפוז בין הצדדים פחות משנה אחרי הסכמי אוסלו, יזם מלך ירדן, שפחד כי ההסכם המהיר שבין ישראל ובין אש"ף יסכן ישירות את האינטרסים של הממלכה ההאשמית. ב-1988, אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הכריז חוסיין על הינתקותו מיהודה ושומרון, בהותירו את ישראל ואת הפלשתינים להתחרות ביניהם על האזור, שאיבד צבא ירדן במלחמת ששת הימים. ההימור שלו ב-1994 היה מוצלח, בכך שתמורת הכרתו בישראל וכריתת הסכם שלום עמה, הוא קיבל את הכרתה של ישראל בזכויות ההאשמיות, והעמיס באלגנטיות את פתרון הבעיה הפלשתינית על כתפיה של ישראל בלבד.
בסכלותה, ממשלת רבין, בתמיכת הליכוד שהיה אז באופוזיציה, נפלה למלכודת, כשהסכימה לשאת לבדה על גבה את הבעיה הפלשתינית במלואה, ולפטור את ירדן - השולטת על 80 אחוז מארץ ישראל ההיסטורית ועל 50 אחוז מן העם הפלשתיני - מכל אחריות לפתרון. "כל זה שלכם", נאמר לנו, ואנו קיבלנו זאת ללא עוררין, מבלי להקדיש אפילו שמץ של מחשבה להשלכות של אותה מתת עלינו. ישראל קיבלה שלום שממילא כבר שורר למעשה במשך שנים, וכן שטחי אדמה חקלאית בחכירה, אך היה עליה לוותר על מכסות מים ממקורותיה המדולדלים, ובעיקר - להעניק מעמד מיוחד למלך בהר הבית, שהיה חיוני לו לשם הענקת לגיטימיות לסמכותו, ולתת הכשר לפלישתו של סבו למזרחה של ארץ ישראל בחסות השלטונות הבריטיים.
עתה, כשנאמר לנו כי "הירדנים" מתייצבים לצידם של המצרים בדרישה לגרש את השגריר הישראלי ברבת עמון, זוהי אולי ההזדמנות להפוך את השולחן על מלאכי החבלה הללו ולכפות שינוי בתנאים של אותו הסכם שלום שכבר אינו מקובל עליהם. הנה כמה עקרונות להסדר חדש שמן הראוי לשקול:
- על ירדן, הממוקמת בחלקה המזרחי של ארץ ישראל, להפוך חלק מן הפתרון ולא רק מן הבעיה.
- על מחציתו של העם הפלשתיני, שהיא הרוב של אוכלוסיית ירדן, להוות עמוד השדרה של הפתרון, באופן שרק מילוי דרישותיו של אותו רוב של עקורים, מפוזרים ומנוכרים יכול להוות הסדר של קבע. המדינה הפלשתינית המוצעת כיום ביו"ש ובעזה, המכילה רק שליש מן העם הפלשתיני, מותירה שני שלישים ממנו ללא פתרון ואת הפצע - ככיב פתוח.
- גם על המיעוט של 1.2 מיליון הערבים שבתוך ישראל - שהם פלשתינים לכל דבר ועניין ומזדהים ככאלה - להיות חלק מן הפתרון של העם הפלשתיני. לא יהיה זה תקין אם מדינת פלשתין תהיה יודנריין - נקייה מיהודים - ואילו בישראל יהיה מיעוט ערבי-פלשתיני של 21 אחוז.
- ההאשמים אינם אלא בית מלוכה שליט, לא עם ולא ארץ; לפיכך, עתידם הרבה פחות חשוב מגורלו של המזרח התיכון כולו. אם המלך הוא פופולרי כפי שהוא טוען, הוא יישאר כראש של מונרכיה חוקתית, כל עוד השלטון עובר לידי הרוב הפלשתיני בממלכה ההאשמית החדשה של פלשתין. אם הוא נדחה על-ידי העם, פלשתין תהפוך לרפובליקה, והמלך - לאזרח רגיל בה.
- המדינה הפלשתינית תבטא ותכיל את הזהות והריבונות הפלשתיניות, ותאפשר גם לערביי ישראל להיות אזרחים בה, גם אם הם בוחרים להתגורר בישראל כתושבים זרים. אם יבקשו להמשיך לשמור על מעמדם הנוכחי כאזרחי ישראל, יידרש מהם למלא את חובותיהם האזרחיות כתנאי לקבלת זכות בחירה והיבחרות. במקרה כזה, תיפתח הדלת להסדר סימטרי לישראלים שיבחרו להישאר בשטח פלשתין אחרי כריתת ההסכם ויישומו.
ייתכן כי הסדר מסובך זה באזור מסובך זה של העולם הוא רע, בלתי שלם ורחוק מלהיות מושלם. אבל כל שאר הפתרונות שנוסו והוצעו הם רעים יותר, היות שאף אחד מהם לא יושם ברצינות במהלך 50 השנים האחרונות. מדינאות דגולה היא לא זו המבחינה בין הטוב והרע והמעדיפה את הראשונה על השנייה. זה פתרון קל למצב שאף פעם אינו קיים. ובפועל, מדינאות לעולם אינה קלה. מדינאות גדולה היא היכולת לתפוש את הרע ולאמץ אותו לפני שהוא הופך לגרוע יותר ולבלתי ניתן לביצוע. זוהי השעה למדינאות גדולה. זוהי שעת הכושר לנשיא אובמה להתעלות על עצמו ולהשיק יוזמה חדשה.