גל הניתוחים והפרשנויות סביב העימות המילולי בזירת העצרת הכללית של האו"ם, בין ראש הממשלה
בנימין נתניהו, וראש אש"ף הדוקטור להכחשת השואה אבו מאזן, הסיט את תשומת הלב בארץ וגם בעולם, מתובנה מרכזית בדברי אבו מאזן, שנשמעה מספר פעמים בניסוחים שונים בנאומו התוקפני, ועיקרה – אי הכרה אפילו בזכויות מינימליסטיות של היהודים בארץ ישראל, מתוך גישה של 'כולה שלי'.
שוב הסתבר, והפעם לעיני העולם כולו, שצדק ראש הממשלה לשעבר
יצחק שמיר, כשקבע שהים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים. סירובם להכיר בקיומה של ריבונות מדינית יהודית כלשהי בארץ ישראל, ותביעתם להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית, הם מוחלטים.
אבו מאזן, ה'מתון' על-פי שיפוטם של מיטב פרשנינו, הבהיר בין אלפי המלים שהשמיע באו"ם, כי הדרישה הפלשתינית, המדברת לכאורה על הקמת מדינה פלשתינית בקווי 67', אינה נעצרת בקווים אלה, ואפילו לא בקווי החלוקה שעליהם החליט האו"ם ב-1947 (שהישוב היהודי בא"י אימץ, אך הערבים דחו כבר אז), אלא מתייחסת לכל שטחי ארץ ישראל, מן הים עד הירדן. אבו מאזן אומנם דיבר על מדינה בגבולות 67', אבל הסית את העולם נגד תוצאות האסון ("נכבה") שהמיטו הפלשתינים על עצמם לפני 63 שנה, כשסירבו לקבל את החלטת האו"ם להקמת שתי מדינות בא"י (מול ההסכמה הישראלית לפתרון החלוקה). לשון אחר: אבו מאזן מדבר על גבולות 67' ומתכוון לגבולות שישתרעו מן הים עד הירדן. ד"ר עבאס ומיסטר אבו מאזן.
אם נצרף לחזונו של אבו מאזן לביטול תוצאות המלחמה שכפו אבותיו על הישוב ב-1948, את דברי הבלע של נציגו הבכיר של אבו מאזן בארה"ב, מען עריקאת, שהבהיר כי השטח שיימצא בשליטת הפלשתינים יהיה נקי מיהודים, יודן ריין, כי אז ברור שחלומה של המנהיגות הפלשתינית הוא, לממש את חזון העיוועים של אבותיהם הרוחניים, אחמד שוקיירי והמופתי הירושלמי חאג' אמין אל וחוסייני - להשליך את כל היהודים "הפולשים לפלשתין" אל גלי הים.
אבו מאזן בנה את נאומו בצורה מתוחכמת, הכוללת בתוכה את 'תורת השלבים' הערפתית הידועה: תחילה הוא דיבר על שאיפתו לכונן מדינה פלשתינית בקווי 67', אבל באותה נשימה לא שכח את שאיפתו היסודית להכחיד את מדינת ישראל ולכונן את מדינת פלשתין על כל שטחה: "אני בא... לדבר בשם העם הפלשתיני במולדתו ובתפוצות, להגיד אחרי 63 שנים של סבל ונכבה מתמשכת: מספיק".
63 שנה? אבו מאזן התבלבל? הרי כל תינוק יודע שמלחמת 67' התנהלה לפני קצת יותר מ-44 שנה בלבד. איך הוא הגיע ל-63 שנה?
פרויד בוודאי היה לו מה לומר על התבטאות שכזו, לתבוע את קווי 67' אבל לדבר על כיבוש של 63 שנה. מי שמדבר על 63 שנות נכבה, חושף את שאיפותיו הכמוסות ומעיד בכך כי הוא רואה בקווי 67' רק קרש קפיצה להגעה אל קווי 48', כלומר לא"י כולה, מן הים עד הירדן, כלומר להשמדת היישות היהודית בארץ ישראל. לא מובן? - הנה הבהרה נוספת מפי הסוס: הוא חזר והזכיר פעמיים, שלא רק בשם הערבים הפלשתינים "במולדת ובתפוצות" הוא בא לדבר, אלא בשם הארגון לשחרור פלשתין (אש"ף). שחרור פלשתין ממי? – כמובן, מיהודים.
החזון של שיבה 63 שנה אחורית, אינו מקרי אצל אבו מאזן, שדובר בשני קולות: מדבר על 67' וחולם על 48', ובחיסול כל מה שהתרחש כאן מאז. ולא הייתה זו, כפי שיטענו בוודאי פרשני אבו מאזן, בגדר פליטת פה. כבר באוגוסט השנה, כשהדיבורים על פניית אבו מאזן לאו"ם בספטמבר תפסו תאוצה, אמר אבו מאזן ל
עיתון מצרי: "אנו העם היחיד הנמצא עדיין תחת כיבוש זה 63 שנה". ב-5 בספטמבר חזר על דברים אלה בפגישה עם 20 'אנשי רוח' ישראלים שהגיעו לייחל פניו ולחזק ידיו בלשכתו ברמאללה: "אנחנו הולכים לאו"ם כדי להתלונן על כך שכפלשתינים אנו תחת כיבוש זה 63 שנים".
וכדי לוודא שלא הייתה זאת פליטת פה חזר ואמר הדוקטור להכחשת השואה ב-16 בחודש זה, בפני אנשיו ברמאללה: "העם הפלשתיני נעשק זה 63 שנה, דור אחרי דור, תחת הכיבוש". סוכנות הידיעות של אבו מאזן, וואפא, תירגמה את הדברים לאנגלית כך: "אנו הולכים לאו"ם כדי לשים קץ ל-63 שנים של עוול, שבהן חיים בני עמנו תחת כיבוש".
יצא המרצע מן השק: הטרוריסט בחליפה המחוייטת, אינו מדבר על מדינה פלשתינית רק בשכם וברמאללה, כי אם גם בחיפה ובבאר שבע, בבית שאן ובטבריה, בצפת ובאשקלון, בעכו וברמלה, שצה"ל הגיע אליהם ב-1948. בעיני הנוכל מרמאללה, גם ערביי יפו וחיפה, אום אל פאחם וטייבה, קלנסאווה ומוצמוץ, הגליל והנגב, הם אזרחי מדינתו הווירטואלית, אשר חיים תחת 'הכיבוש הציוני' הנורא. במלים אחרות: עצם קיומה של מדינת העם היהודי בתל אביב ובקרית שמונה - המדינה שהוקמה ב-1947, לפני 63 שנה - הוא מעשה פשע ואיוולת שיש למחוק את עקבותיו: לגרש (או לחסל) את כל היהודים שנטלו חלק בסיפור הזה, ולהחזיר את המצב לקדמותו.
אשר על כן נמנע אבו מאזן בכוונת מכוון מלדבר על הצלע השניה במישוואה שטבע נתניהו ברוב נדיבותו (על חשבון העם היושב בציון): שתי מדינות לשני העמים. לכל היותר מוכן אבו מאזן, להסתפק בחצי הראשון של המישוואה, שתי מדינות, אבל מבלי להסכים לחלקה השני: לשני העמים. בנאומו הוא דיבר על שתי מדינות אבל לא על שני העמים. מבחינתו אין כאן שני עמים, מפני שהעם היהודי-ישראלי אינו עם על-פי תפיסתו, אלא רק דת, ודת אינה ראויה למדינה. דת יכולה להיות, לכל היותר, בת חסות נחותה, בקושי נסבלת, עם הרבה אזיקים מגבילים, במדינתו של עם אחר.
יתרה מזו: כשהוא מדבר על שתי מדינות הוא מתכוון לשתי מדינות פלשתיניות: האחת מדינה פלשתינית בגבולות 67', ממזרח לקו הירוק, והשניה מדינת כל אזרחיה, שתקום במקום מדינת ישראל היהודית ממערב לקו הירוק.
נאומו הנרגן של אבו מאזן היה אם כן מלאכת מחשבת של מירמה היסטורית: הוא דיבר על נכבה בת 63 שנכה, אבל שכח להזכיר מי גרם לה וכיצד קמו ערביי ארץ ישראל על הישוב היהודי לכלותו לפני 63 שנה, חרף הסכמת הישוב לחלוקת הארץ. הוא התבכיין על שגורש מביתו ב-1947, אך שכח להודות שזה קרה לאחר שערביי עיר מגוריו צפת קמו על שכניהם היהודים לשחוט אותם (כפי שעשו זאת בפרעות 1929 ו-1936). הוא דיבר על קווי 67', אבל לא הזכיר שהפלשתינים מחנכים עד היום במוסדות החינוך שלהם לראות את כל פלשתין שממערב לקווים אלה חלק מן המולדת הפלשתינית הלגיטימית, באופן שחיפה, למשל, היא "הנמל הפלשתיני המפורסם", ויפו היא "נמל הבית של תפוזי יפו הפלשתינים".
יורשו הנכלולי של ערפאת, מסתבר, לא זז מילימטר מדרכו של קודמו עם הכאפיה ועם המדים המנומרים המגוחכים. הוא רק שינה את ה'לוק' שלו, וּויתר על מצגת האקדח ועלי הזית, כדי להיראות פחות טרוריסט ויותר בן אדם מן היישוב. ד"ר עבאס ומיסטר אבו מאזן.
מה כל זה אומר מבחינתנו? - שני דברים: ראשית, שהחזון של השלכת היהודים לים על-פי תורת השלבים הפלישתינאצית עודנו קיים, גם בקרב המתונים ולובשי החליפות שביניהם, ושעלינו להיערך בהתאם; ושבהיעדר התנערות נחרצת מן החסות שכפה אבו מאזן על ערביי ישראל, הם הופכים עצמם במו שתיקתם לחלק מן האוייב הפלשתיני ולשותפים למזימת הג'נוסייד האש"פיסטי, כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של מנהיגו אבו מאזן, וגם לכך עלינו להיערך בהתאם.