אב ובנו, אשר-הלל פלמר ובנו יהונתן בן השמונה חודשים. אדם צעיר בתחילת דרכו ותינוקו היחיד. ואשתו נושאת את תינוקם הנוסף ברחמה - נוסעים הם בכבישי ארץ-ישראל הבטוחה. פורעים ערבים סלעים משליכים - היכן צבא העם היכן משטרת ישראל? - לעבר מכונית קטנה בה נוהג "אדם מן הישוב" בדרכו לירושלים.
ביום שישי בשבת, השלכת סלעים ואבני בליסטראות לא אחת רצחו הרגו בדם קר, משפחות ויחידים, והמשטרה ממהרת לפסוק. את הנהג לשפוט על נהיגה לא זהירה ואולי אפילו פרועה - והוא לא יכול להתגונן על כבודו הנרמס.
האקדח נגנב, הנרתיק במקומו נשאר, האין זה סימן סביר לפיגוע? מלבד כל השאר - השמשה מנופצת את פני הנהג פיצחה - לברוח לצאת מהמקום הנורא - מחליט הנהג בדעה שעדיין צלולה. להציל את התינוק הוא חייב. חייל קרבי בסטי"ל - הוא הנהג - רק לאחרונה השתחרר, והוא למוד קרב. ואף-על-פי-כן, ולמרות הכל שפכו דמו פעמיים. בכבודו לא נזהרו, את שמו טימאו, דמו של לוחם שפכו ברגל גסה.
לטהר ערבים - שרוצחים, שפורעים ושבורחים; להם יש תומכים! להם יחישו הגנה בפני החוק. הקרבן הוא האשם - זו האג'נדה של חלק ניכר מאנשי התקשורת, פרופסורים, מחזאים - מחרימים, "המתנחל" תמיד אשם ויהי מה, הערבי תמיד מסכן גם כשהוא - רוצח נתעב - גם כשהוא פוליטיקאי בכנסת ישראל ונוסע עם האויב לוושינגטון. הדמוקרטיה שלנו כנראה איבדה את הראש, היא שכחה לשים גבולות. נע ונד צריך הוא להיות, מחוץ לגבולות המדינה. שם ימצא קרקע פורייה לעשייה נגד המדינה.
ולזה קוראים - שקט בשטחים - ושוב ייוולד תינוק שלא יכיר את אביו, ואלמנה צעירה תבכה את מות בעלה כל חייה! קולם של המחרימים; את ההיכלים בחברון ובאריאל, לא נשמע ביום הזה. מי יכול לומר לנו מדוע?