בחרתי את הכותרת מתוך הכרה בכוחו של הפופוליזם והמשחק בתת-ההכרה, אבל אפשר להשמיע צפירת הרגעה עולה ויורדת, לא מדובר על איברי רבייה וראייה על קיר הברכות לשנה החדשה.
מאידך, כן מדובר על ברכה לשנה היהודית החדשה, כאשר ה ZEN הוא ענף של בודהיזם, והעין היא העין השלישית (המוכרת לאלה בינינו הבקיאים בתורות המזרח ובמדיטציה), ועבור אלה מבינינו שאינם בקיאים - ניתן להחליף את העין ב"עין לציון צופיה".
ואחרי שנרגענו, נעבור לברכה.
א-יידישער יוסק'ה
יוסק'ה היה אדם יקר, איש עשיר מאוד וידען מופלג בחוכמת החיים, בדיני ממונות, ועוד יותר מכך בדיני נפשות, שהיה לקוח שלי בעת שעסקתי באופן פעיל בעריכת דין.
כאשר נתגלעו לעיתים ויכוחים בינינו, על הדרך בה סברתי שיש לנהל את הקו המשפטי של המקרה נשוא הטיפול, הוא נהג לחלוק איתי את חוכמתו המתובלת ביידיש.
באחת הפעמים הללו, ברגע קסום של גילוי מרכיב חשוב באישיותו, הוא המטיר את המשפט הבא: "כשהייתי צעיר, לא היה לי מה לאכול. כאשר בגרתי, לא היה לי זמן לאכול. ועכשיו כשהזדקנתי, הרופא לא מרשה לי לאכול (אגב: ביידיש זה נשמע, כמובן, הרבה יותר טוב).
משפטים ואימרות שפר מסוגלים לזקק עולם שלם של תובנות לתוך משפט קצר, אשר עשוי להעיר כל הכרה ליציאה מתוך תת-הכרה אל עבר הכרה ערה ונוכחת, וזה בדיוק נמרץ הסיפור של המשפט הזה.
חייו, כמו חיי כולנו, מתנהלים על ציר האושר, בעוד שהאושר עצמו נמצא תמיד במרחק ראיה ומחוץ לטווח ההשגה.
פעם, כשאהיה...
תמיד נדמה לנו שאנחנו על סיפו של עידן חדש, ממש אוטוטו והכל יסתדר, עוד רגע קט, רק עוד שניה, צריך רק לעשות את הדבר הבא וזהו.
אבל הדבר הבא מביא עימו את הדבר שלאחריו, ועוד דבר קטן על הדרך, והשאיפה שלנו היא תמיד להגיע, להמשיך, הלאה, קדימה, ואנחנו נגררים כמו חיה קשורה בשלשלאות אדוניה אחרי הפרק הבלתי כתוב הבא של הסיפור שאינו נגמר, השאיפה לשלמות.
וכך הופכים החיים למסע אל עבר הדבר הטוב הבא, והיעד הוא תמיד להגיע לאנשהו, לכבוש איזו מטרה, להשיג את (השלם את המשפט או מחק את המיותר: "כסף", "בריאות", "נישואין", "גירושין", "עבודה", "חופשה", "שלום", "ביטחון", וכו'), עד אין קץ.
ובין "פעם כש..." אחד, לעוד "פעם כש..." אחר, אנחנו מעבירים את החיים במירוץ ההישגיות ומתעוררים כמו יוסק'ה, בגיל 80, כשכבר יש לנו מה לאכול, וכבר יש לנו זמן לאכול, אבל כבר אסור לנו לאכול.
קונילמל כדרך חיים
"אומרים שאני, אינני אני, אז מי אני בכלל?" שר קונילמל, ואנחנו מביטים בו נפעמים מחוסר יכולתו להבין את המציאות.
תורות המזרח יודעות לספר לנו על המקור לסבל בחיים, הנובע מעולם שבו הדואליות מאכלת את יכולתנו להבין את הקיום.
היהדות מסבירה את העיקרון הזה באמצעות "אלוהים אחד", אשר מפריד לצורך בריאת העולם את היום מן הלילה, את האדמה מן המים, וכו', ואף מבהירה לנו בהקשר של יצירת האדם כי שני המינים באו מאותו המקור (בצלמו, והאלגוריה על הוצאת הצלע ויצירת חווה).
הפרדוקס של החיים מתחיל ברגע שבו אנו שוכחים את המקור ונאחזים בדינאמיקה של הדואליות של "טוב ורע", של "מותר ואסור", של "אמת ושקר", של "צודק וטועה", של "חכם וטיפש", של "אני וזולתי" ושל "ראשון ואחרון"...
ענף הזן של הבודהיזם מצביע על כך שבעולם שבו אנו נאלצים לבחור בין שני מרכיבי הקיום, אנו נידונים לשקוע אל תוך עולם הדואליות, ולהתמסר לחיים בתוך מערכת ההמשגה של משפחות הדואליות (של טוב ורע, אמת ושקר, אנחנו נאלצים תמיד לבחור בין רע לרע יותר, או בין רע לגרוע).
עדיף להיות בריא ועשיר מאשר להיות עני וחולה
מה עדיף? להיות ראש לשועלים או זנב לאריות?
מה עדיף? להיות בריא או עשיר?
מה עדיף? שלום או ביטחון?
מה עדיף? קפיטליזם או סוציאליזם?
מה עדיף? מדינה יהודית או מדינה פלשתינית?
אבל מי אומר שהבחירה היא בין האחד לאחר?
למה אנו מסתפקים במועט ומתנהלים בתוך עקרונות הדואליות של או-או?
מי אמר שהתשובה נמצאת בתוך כלא הדואליות פרי ההמשגה האנושית המפרידה בין שני צידיו של אותו קיום של הבריאה (אור וחושך, מים ואדמה, זכר ונקבה)?
מי אמר שהתשובה לא נמצאת מעבר ליכולת האנושית להבין את הקיום רק דרך הדואליות הזו?
מי אמר שאי-אפשר להיות בריא ועשיר, או שאי-אפשר שיהיה גם שלום וגם ביטחון? או שתהיה לנו חברה כלכלית וכלכלה חברתית? או שתהיה מדינת ישראל יהודית ולצידה מדינה פלשתינית בשלום וביטחון?
האם אנו יכולים לראות דרך הדואליות בעודנו חיים בתוכה?
כל התורה על רגל אחת
המסורת מספרת לנו על גוי מוזר אחד שביקש להתגייר בעודו עומד על רגל אחת.
כאשר הלך אצל שמאי, שהיה כפי הנראה קפדן ודקדקן, אך יותר מקפדנותו היתרה, הוא נהג לראות את העולם מבעד לעקרונות הדואליות, הפוסלים אנשים מלבוא תחת כנפי היהדות בשל סיבות רבות ומגוונות, הוא (הגוי) נדחה כמובן ולא זכה לבוא בקרב היהודים.
כאשר ביקש גוי להתגייר ונדחה מלפני שמאי, הגיע אצל הלל הזקן.
הלל נתן לו את כל התורה כולה, בעודו עומד על רגל אחת "את ששנוא עליך, אל תעשה לחברך", ואז שלח את הגוי ללמוד את כל היתר, שכן יתר התורה היא פרשנות לעיקרון של "אל תעשה לרעך".
ללמדך, שכאשר אין האדם שבוי בתוך עקרונות הדואליות, אין הוא נאלץ לוותר או לבחור בין מרכיבי הקיום של הדואליות, שכן כאשר הוא מתעלה אל מעבר לדואליות, הוא מסוגל למצוא את המאחד, את המחבר, את המקור ממנו באו כל המופרדים.
מיוסק'ה ועד הלל
מיוסק'ה למדנו, ממקור ראשון, כיצד נראים החיים מתוך הפרדוקס של הדואליות, ומהלל הזקן למדנו איך עשויים החיים להיראות מחוץ למעגל הדואליות.
ולמה זה נזקקנו לפתוח בזן ולסיים בזן?
כאן מגיע חלקה של העין השלישית (למיטיבי מדיטציה) או עין לציון צופיה (למי שאינם מודטים), אשר עשויה לאפשר לנו לזכור בעצמנו ולהזכיר לאחרים הצועדים במהלך החיים, כי הדואליות היא כלא בהסכמה של מי שבוחרים לבחור בין שני מרכיביו של הקיום (טוב או רע, נכון או שגוי, אני או אתה, אנחנו או הם).
חתימה טובה
עד היום כתבה ההיסטוריה הישראלית פרקי תקומה עקובים מדם, יזע ודמעות, ואם ניתן היה להשוות אותה לכניעה לדואליות של יוסק'ה או להכרה בדואליות של הלל הזקן, ברור שבספר דברי הימים של 63 שנות עצמאותנו ייכתב בבירור "יוסק'ה".
ברכתי לשנה החדשה תהיה אם כן התפכחות של כולנו וכל אחד מאיתנו, וכמובן התפכחות מדינית, כלכלית וחברתית מהאשליה הדואלית, ופירושה יהיה הכרה במעגל השוטים של הבידול והניכור, גם בבית פנימה על-ידי יצירת חברה כלכלית וכלכלה חברתית, וגם כלפי חוץ בסיומו של מעגל השוטים של "תהליך השלום" ותחילתו של עידן השלום.
הסכם שלום בבית והסכם שלום בחוץ.
ועל זה שווה לומר: "חתימה טובה!"