קשה להעריך מה יהיה גורלה של המחאה החברתית הנוכחית, אך באותה מידה קשה שלא להתרשם מהפוטנציאל הטמון בה. סופרי דברי הימים של החברה הישראלית עשויים להכתירה בעתיד
כמהפכה החברתית השנייה, כאשר הראשונה היא זו של 1977 כמובן.
במחאה זו, לטוב ולמוטב, קולות רבים נשמעים בחוסר הרמוניות הרמונית במיוחד. מתוך הקולות האלו, מבולבלים ושונים ככל שיהיו, עולה תביעה אחת חדה וברורה – האיש ה"קטן" דורש להפסיק להיות קטן. פתאום הוא קם ומחליט שהוא העם והוא מבקש ליטול אחריות ולהפסיק להוות כלי משחק במגרש של הגדולים.
נמאס לו לראות את הטייקונים גוזרים קופון על חשבונו כשהם מתאמים מחירים בקריצה בקרטלים מוגנים היטב. נמאס לו לשמוע על עסקות בחדרים סגורים שבהן מקוצצים מיליארדים מהפנסיה שלו לטובת בעלי ממון נטולי אתיקת החזרת חובות, והוא הפסיק לראות בפוליטקאים שליחי ציבור מורמים מעם בעלי אחריות אמיתית לשולחיהם.
כן, זה הנדל"ן, והדלק, והקוטג', ויוקר המחיה, ותחושת הדריכה במקום, אבל יותר מכל זו האמירה "אני כאן!". אם בדור הראשון הפוליטיקה הייתה של נאומי כיכרות, בדור השני תשדירי בחירות טלוויזיונים עם ג'ינגלים קליטים, הרי שבדור השלישי, זה של 'עידן הפייסבוק' (וסליחה על הקלישאה), החברה האזרחית דורשת להיות מוכרת ומעורבת, כפרטים ולא רק כהמון.