קיצוני השמאל בישראל לובשים צורה ופושטים צורה כל הזמן, וכך גם יוצרים מודעות תקשורתית ומספקים שפע של סיבות והזדמנויות להעלותם לראש כותרות העיתונים, הדיווחים, המרקעים, אתרי החדשות והרדיו.
הציבור לא קונה את ההצלחה הזו.
קיצוני השמאל הקימו לאחרונה מאהלים בכל חלקי הארץ, בעיקר במרכזי ערים הומות, מאהלים בלתי חוקיים היוצרים מטרדים תברואתיים ופגיעה קשה בשטחי ציבור, דבר שרק הם רשאים לעשות תוך צבירת כותרות חיוביות בתקשורת והתעלמות מוחלטת מהמטרד. התקשורת התמוגגה נוכח כל פליטת פה של כל נציג שמאלני ונתנה לו במה וראיונות תוך פיזור רוב קשב וסבלנות, להן לא זוכה אפילו ראש ממשלה.
הציבור לא משתכנע.
כבר נבחרו על-ידי התקשורת - מנהיגי העתיד של מדינת ישראל מתוך קיצוני השמאל המתמרדים במשטר הימני החשוך, ואלה הוכתרו על-ידי התקשורת לפורצי דרך, למובילי דעת קהל ולראשי המאבק הצודק, החברתי, הכה ברור, ואפילו אורגנו למנהיגי העתיד (עתיד השמאל? עתיד לשמאל?) פגישות עם שרים מכהנים בממשלה ונציגיהם.
זה לא בא לידי ביטוי בסקרי דעת הקהל.
כולם כבר מכירים מהמרקע את הדמויות והשמות ואפילו יודעים במה הם מתעניינים (למשל - נציג בולט מהשמאל הקיצוני, מבוגר אבל עדיין סטודנט, מסתובב עם הספר של המהפכן הבינלאומי צ'ה גווארה ולא כל כך במקרה), אך מה לעשות שהימין עולה, השמאל יורד, קדימה הולכת אחורה, וגוש השמאל מתרחק אט אט אך בעקביות מהסיכוי להוות גוש, רגב, גרגיר, משהו להיאחז בו.
בציבור מתגבש גוש ימין שפוי, גוש דתיים, וגושון שמאל המחפש (תמיד) את דרכו בכיוון של שינוי, משתנה מאבד ומחפש שוב. כי הגושון הזה לא מסביר בדיוק מה הוא רוצה או שאולי מסתיר זאת בכוונה תחילה. מי שטוען לצדק חברתי לא אומר דבר, כי אין טענה נגדית לאי-צדק חברתי; אף מפלגה לא חרטה על דגלה עושק המונים ורשע חברתי.
והציבור, כנראה, מבין את זה.
בנוסף, הציבור כן שואף להגשמת שאיפות עם כותרות ברורות, ומבין מהי הישרדות במזרח התיכון, ומה משמעות כינון שלום עם עריצים ומכחישי שואה, שעדיף להתרחק מהם ואפשר לעשות זאת לאו-דווקא בדרכי שלום.
הציבור לא ממש מאמין כיום במזרח תיכון חדש, ובשלום מובטח עכשיו, ולא נופל מהכיסא כשאומרים לו את מה שהוא עושה מזה עשרות שנים - שבשלטון הימין הוא יחיה על חרבו לנצח.
הציבור מבין כי במזרח התיכון אין חדש תחת השמש, וללא החרב - אין ביטחון ואף אחד לא אחראי על ההבטחות שהוא פיזר ביד רחבה, כולל חתימות מפורשות על חוזי שלום במסיבות ובנסיבות האהובות על קיצוני השמאל כאילו הן המהות, המטרה הנכספת, החלום בהתגשמותו שכה קל להשיגו [רק תוותרו על שטחי ארץ כדוגמת גוש קטיף)...
מה שהיה הוא שיהיה, וכך אנו פותחים שנה חדשה מבלי שיתחדש דבר, מבלי שישתנה דבר, ועדיין (ועוד יותר) אנחנו אופטימיים.