במהדורת ערב שישי בטלוויזיה שודר ראיון עם דוד טרטקובר, מעצב גרפי זוכה פרס ישראל תשנ"ב (2002). פסימיות ביצירות שמלוות אותנו ואף זכו לתרעומת בולטת מצד בכירים. זו גדולה! - יוצר שזוכה לביקורת כזו נהנה יותר מאשר מביקורת תומכת. תרעומת או ביקורת חריפה מעודדת שיח, מביאה לעילה ליצירת עניין ביצירה. שהרי לו היצירה מתקבלת רק באהדה - דינה שתשכח, אולם יצירה שמעוררת רעש - תזכר תמיד. כישרונו של אמן הוא באמירת האני מאמין שלו, גם אם אינו ערב לאוזנו של השומע, או אינו יפה בעיניו. זו יחודיות. גדולי האמנים היו מוזרים בחייהם וביצירותיהם.
בעידן האינטרנט, זה שמעלים את האישי, זה שבאמצעותו מאחלים "שנה טובה" בלחיצת כפתור אחת, ובתרבות המיסרונים היבשה, דווקא הראיון עם דוד טרטקובר מחזיר לשפיות. טרטקובר הזכיר חנויות לכלי כתיבה שהיו ממוקמות מול בתי ספר. זו החנות הבייתית בה הזבן הכיר כל ילד וכל משפחה. אותו מוכר שידע איזה עט או עפרון יתאים לך, כאילו באת לחייט שיתפור חליפה לבר המצווה. אותן חנויות אינטימיות היו מתקשטות בהתאם לחגי ישראל, כך שתמיד מצאת בהן את שחיפשת. חנויות אלה נעלמו (יש ותמצא איים בודדים מהן) ובמקומן הוקמו מגה חנויות. בשיטה האמריקנית, יבוא אישי של ביבי, הכל בגדול ובזול. האבסורד המסחרי בשיאו - תאכל במבה תקבל הנחה ברכישת ילקוט או מחברת. כך אנו מחנכים את זאטוטינו - קונים גם אם לא צריך.
אני רץ קדימה ומתגעגע לעבר. געגועים לתמימות ולשפע שהביאה עימה. המעט שהיה בו המון. כילד תל אביבי אני צופה בתל אביבים של היום, הצעירים שעוזבים את עיר מולדתם ומהגרים לכרך הגדול. ממש כמו באמריקה, תל אביב עיר ההזדמנויות, עיר ללא הפסקה. באחת השבתות הלכנו רעייתי ואני עם שני הבנים לבית בן-גוריון ולבית ביאליק. בית בן-גוריון הצנוע ומלא היוקרה היה שיא עבור אביב. זו הספריה, זה המטבח, זו המיטה, שולחן הכתיבה של ראש הממשלה הראשון ?! והיינו לבד בבית, כי כולם הלכו לים, להפגין, חולפים על פני הבית.
מתחם בית ביאליק ובית העירייה הישן שינו פניהם והפכו לאזור יפהפה. לתייר זו עיר מעניינת, לכל בית יש סיפור. לוותיקי העיר זו נוסטלגיה. למהגרים זהו "התפוח הגדול" סטייל ביבי או עיר הבילויים. גורדי השחקים שמאכלסים עורכי דין, בנקים ושכאלה מסתירים את יופיה האמיתי של העיר שנוסדה בשנת 1909 וראשיתה "אחוזת בית". למי שלא זוכר אי שם באזור נוה צדק, כל בו שלום (המפלצת שהחליפה את הגימנסיה הרצליה המיתולוגית).
למגדלי המשרדים נוספו בשנים האחרונות מגדלי מגורים יוקרתיים. מגדלים אלה ברחבי העיר מאוכלסים ע"י עשירים בלבד, שכן כל פיסת קרקע בעיר הגדולה שווה זהב. כך הפכה העיר העברית הראשונה למגדלי יוקרה ולשכונות עוני, ולאחרונה אוהלי מחאה. כי מכאן תצא תורה, כי כאן הפערים צורמים יותר.